איוב מבטא את תחושת חוסר האונים והקושי העמוק להשיג את נוכחות ה' או להבין את דרכיו, לא משנה לאיזה כיוון הוא פונה. חיפושו אחר האל נתקל בהסתרה מוחלטת, הן במרחב הפיזי והן בהנהגה האלוהית.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק מתאר כיוונים גיאוגרפיים: המילה שְׂמֹאול מכוונת לצד צפון, ואילו יָמִין מכוונת לצד דרום. כאשר ה' פועל או בורא את צד הצפון, איוב אינו יכול לראות אותו שם, וכאשר הוא פונה לדרום, ה' מסתיר את עצמו [רש"י, רלב"ג, שטיינזלץ, מצודת דוד]. רש"י אף מוסיף כי בעת בריאת העולם, ה' לא קבע את מקום כיסאו בצפון, ולכן אי אפשר לראותו שם.
הסכמה רחבה נוספת נוגעת לביאור המילה אָחַז. בניגוד למשמעות הרגילה של אחיזה ותפיסה בידיים, הפרשנים מסבירים כי מדובר בלשון ראייה והסתכלות, בדומה למילה חזון [רש"י, מצודת ציון, רלב"ג, מנחת שי, שטיינזלץ]. רש"י ומנחת שי אף מוכיחים זאת מתוך כללי הדקדוק והטעמים: ההטעמה במילה זו היא מלעיל (בתחילת המילה), בעוד שאם הייתה זו לשון תפיסה, ההטעמה הייתה צריכה להיות מלרע (בסוף המילה). המילה יַעְטֹף מפורשת כלשון כיסוי, עטיפה והעלמה [מצודת ציון, רלב"ג, שטיינזלץ].
לעומת פירוש זה, המלבי"ם [מלבי"ם] מציע משמעות שונה למילה אָחַז, ומפרש אותה כלשון ציפוי וסגירת מבנה. לדבריו, הקדמונים תפסו את צד צפון כפתוח וחסר מחיצות, כבניין שלא סיימו לבנותו. ה' השאיר את הצפון פתוח וללא ציפוי, אך מנגד עטף וכיסה לחלוטין את צד דרום. התוצאה היא שבשני הצדדים אי אפשר לראות את האל.
מעבר למשמעות הגיאוגרפית, הפרשנים מציגים רבדים פילוסופיים ורעיוניים, המזהים את הכיוונים עם אופני ההנהגה של ה' בעולם:
המלבי"ם [מלבי"ם] מסביר כי השְׂמֹאול מסמל את ההנהגה הטבעית והשגרתית, הנראית לאדם כחסרת סדר ובלתי גמורה, שכן לעיתים צדיק סובל ורשע מצליח. היָמִין, לעומת זאת, מסמלת את ההנהגה הניסית והמושלמת, אך היא עטופה ונסתרת מעיני בשר ודם, שרואים רק את חוקי הטבע. לכן, האדם אינו יכול להשיג את מהות ה' עצמה, אלא רק ללמוד על קיומו מתוך הבריאה.
בגישה שונה, האלשיך [אלשיך] מקשר את הפסוק לתהליכי ייסורים ותשובה. השְׂמֹאול מייצג את מידת הדין, הרוגז והייסורים. בזמן זה, ישנו הסתר פנים כה כבד, עד שאיוב אינו זוכה אפילו לראייה מועטת של האל. מנגד, היָמִין מסמלת את קבלת התשובה. אולם, איוב מלין על כך שגם כאשר ה' פושט את ימינו לקבלו, הימין עדיין נותרת עטופה ומוסתרת (יַעְטֹף יָמִין), והוא אינו מצליח לזכות לראייה שלמה וברורה של האל כפי שהוא משתוקק (וְלֹא אֶרְאֶה).
מתוך כל ההעלמה הזו, נגזרת מסקנה נוספת: מכיוון שה' עוטף ומסתיר את עצמו מכל עבר, אין לאדם שום דרך להימלט ממנו וממשפטו, שכן הוא תמיד נוכח כשופט גם כשאינו נראה [אבן עזרא].