איוב משיב לרעיו לאחר שניסו לנחמו ולהסביר לו את דרכי הנהגת ה' בעולם, אך דבריהם אינם מביאים לו מזור. הוא נותר מתוסכל, וכעסו מופנה כלפי חוסר התוחלת שבנחמתם, בעודו מייחל להוכיח את צדקתו ישירות מול ה'.
המילים גַּם־הַיּוֹם מבטאות את אכזבתו: אף עתה, לאחר כל הדיבורים וההסברים ששמע, לא מצא בהם נחמה [רש"י, רמב"ן, אלשיך, שטיינזלץ]. משום כך, מְרִי שִׂחִי, דיבורו נותר מריר, סרבני ומלא בתרעומת על תלאותיו [רש"י, מצודות, רלב"ג]. יש המדגישים כי שיחו מריר וקשה יותר מכל שיח אחר [אבן עזרא], ויש שמוסיפים כי עצם הדיבור והעיסוק המחודש בצרותיו שובר את גופו מחדש, כאילו הרעה מתרחשת שוב באותו הרגע [חומת אנך].
הצלע השנייה של הפסוק, יָדִי כָּבְדָה עַל־אַנְחָתִֽי, מתארת את היחס בין ייסוריו של איוב לבין תגובתו אליהם. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה יָדִי משמעותה מכתי או הנגע שבו הוכיתי, שכן דרך ההכאה היא ביד. לפי פירוש זה, איוב טוען כי המכה שניחתה עליו כבדה וחמורה הרבה יותר מן האנחות שהוא משמיע. כלומר, צעקותיו וביטויי הכאב שלו אינם משקפים כלל את עוצמת הצער והפגיעה האמיתית שהוא חווה [רש"י, מצודות, אבן עזרא, רמב"ן, שטיינזלץ].
לצד הגישה המרכזית, קיימים פירושים נוספים לביטוי זה. גישה אחת מסבירה את המילה יָדִי כפשוטה, ומתארת מצב של תשישות פיזית מוחלטת, ידיו וגופו כבדים מלעשות כל פעולה מרוב שאנחתו גדולה [רמב"ן]. גישה אחרת מפרשת כי איוב דווקא משתמש בכוחו כדי להתאפק, הוא גובר בידיו ובכל כוחו על אנחתו, ומשתדל שלא להיאנח חרף המרירות העמוקה [מלבי"ם]. מנגד, יש מי שמפרש את המילה עַל במשמעות של בגלל או בשביל, ולפיו איוב טוען שעצם האנחות והצער שלו הם אלו שהכבידו והחמירו את חוליו [אלשיך].