כאבו העמוק של איוב מתבטא בתחושת אימה וייאוש נוכח הסבל שפקד אותו, תוך עיסוק מתמיד בשאלת החיים והמוות אל מול החושך האופף אותו. המילה נִצְמַתִּי משמעותה נכרתי, חוסלתי או הופסקתי לצמיתות, והמילה אֹפֶל מתארת אפלה עמוקה או צרה גדולה אף יותר מן החושך [מצודת ציון, מלבי"ם].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאיוב מביע צער עמוק על כך שנותר בחיים. הוא נבהל ומתייסר מכך שלא נכרת ומת לפני בוא החֹשֶׁךְ והצרות, שכן לו היה מת מוקדם יותר, היה נחסך ממנו מראה הפורענות [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. יש המפרשים כי איוב מתאווה לכך שהיה מת ונכרת עוד בהיותו בחושך של רחם אמו, בטרם יצא כלל לאוויר העולם [אבן עזרא]. בהתבוננות מדורגת, איוב מצר על כך שלא נכרת בתחילת הצרה, המכונה חֹשֶׁךְ, וכך היה נמנע ממנו לראות את המשכה החמור והקשה יותר, המכונה אֹפֶל [מלבי"ם].
מנגד, ישנה גישה המסבירה את הפסוק כהסבר לבהלתו העצומה של איוב בהווה, הנובעת דווקא מחוסר הרגלו לסבל. בעבר, כאשר היו בעולם חושך ואבדון, הוא מעולם לא נכרת ולא נפגע. ה' היה מכסה ומעלים מפניו את צרות האֹפֶל, כך שמעולם לא חווה אותן. דווקא משום שחי חיי שלווה ולא הורגל בצער, הצרות הפתאומיות מעוררות בו כעת מורך לב ואימה כה רבה [מצודת דוד, רלב"ג].
מזווית רעיונית אחרת, החושך והאופל אינם מסמלים רק סבל פיזי, אלא ניסיונות שנועדו לחצוץ בין איוב לאמונתו. הצרות לא הצליחו להפסיק ולמנוע מאיוב מלהחזיק באמונתו הפנימית בהשגחת ה', ולפי קריאה זו, חלקו השני של הפסוק נדרש כאילו נכתב בו כי ה' לא כיסה מפניו את האופל, ובכל זאת אמונתו עמדה לו [תקות אנוש].
ברובד עמוק נוסף, החֹשֶׁךְ מזוהה עם השטן או מלאך המוות, המחשיך את פני הבריות. איוב מסביר כי הצליח לשרוד את מכת השטן ולא נכרת, משום שה' חס עליו וכיסה מפניו את האֹפֶל, כך שלא יראה את השטן פנים אל פנים, אף על פי שבאותם זמנים השטן היה נראה בפני הבריות [אלשיך].