איוב מתמודד עם אחת השאלות הנוקבות ביותר של הקיום האנושי ושל ההשגחה האלוהית: שלוות הרשעים והיעדר הצדק הגלוי בעולם. לאחר שעסק בייסורי הצדיקים, הוא מפנה את מבטו אל הרשעים המצליחים, ותוהה על יחסו של ה' לזמן, לגורל ולמאורעות המתרחשים בארץ.
החלק הראשון של הפסוק, מַדּוּעַ מִשַּׁדַּי לֹא נִצְפְּנוּ עִתִּים, מעורר מספר כיווני חשיבה בקרב המפרשים. גישה אחת מפרשת את הדברים על רקע פילוסופי ואסטרולוגי, ולפיה איוב שואל מדוע כוחות הזמן ומערכות הכוכבים אינם נכנעים ונסתרים מפני ה'. הרי ה' הוא נצחי וקודם לזמן, ואם כן מדוע הוא אינו שולט בעתים ומונע מהם להעניק טובה ושלווה לרשעים בניגוד לרצונו [מצודת דוד, אלשיך]. גישה אחרת מתמקדת בשאלת הידיעה האלוהית: מדוע אנו מניחים שהמאורעות והעתים אינם נסתרים מה', בשעה שאנו רואים שהוא אינו עושה משפט ברשעים? אם ה' אכן יודע את העתים שבהם הרשעים חוטאים, מדוע הוא מחריש ואינו מעניש אותם? [אבן עזרא, רמב"ן, מלבי"ם]. בהקשר זה, יש המפרשים את השם מִשַּׁדַּי מלשון שודד ומשחית [אבן עזרא].
מנגד, יש הסבורים כי איוב דווקא דורש צדק גלוי, ושואל מדוע ה' אינו קובע מראש עתים צפונים ומוגדרים לפורענות הרשעים, כדי שהצדיקים יוכלו לראות בנפילתם [תקות אנוש]. פירוש נוסף, הנשען על מסורת, לוקח את הדברים לכיוון אישי ומוסרי יותר, ומסביר שאיוב שואל מדוע ה' לא הסתיר מהאדם את יום מותו, שכן אי-הידיעה הייתה מונעת ממנו למהר ולחטוא מתוך מחשבה שקיצו קרוב [רש"י].
בחלקו השני של הפסוק, וְיֹדְעָו לֹא חָזוּ יָמָיו, המילה וְיֹדְעָו נקראת ונכתבת במסורת הקריאה כ"ויודעיו" [מנחת שי]. מילה זו מכוונת כלפי הנביאים, החכמים או הפילוסופים המכירים את ה' ומנסים להבין את הנהגתו. אולם, אותם חכמים אינם מסוגלים להסביר את דרכיו ואת המאורעות המתרחשים במציאות [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. הם קיוו לראות את ה' גומל טוב לברואיו, אך תקוותם נכזבה אל מול המציאות הקשה [רמב"ן].
המילה חָזוּ מתבארת מלשון גבול, כלומר, החכמים אינם יכולים לראות את הגבול והתכלית של ה', משום שהוא נמצא מעל לזמן ונצחי [מצודת ציון, מצודת דוד, אלשיך, מלבי"ם]. המילה יָמָיו מתפרשת כהנהגתו, מידותיו ודרכי פעולתו של ה' בעולם, אשר נותרות תמוהות ובלתי מושגות אפילו לאוהביו וליודעיו [רש"י].