הפסוק צולל אל תוך נפשם ואורח חייהם של הרשעים, ומציג אותם כמי שבוחרים באופן פעיל לדחות כל הארה. דחייה זו פועלת בשני מישורים מקבילים, הפיזי והרוחני, המגדירים יחד את מהות חטאם ואת הריחוק שלהם מן החברה ומן האמת.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי המילה אוֹר מתפרשת כמשמעה, כאור היום. הרשעים שונאים את השמש ומעדיפים את חסות החשיכה כדי לבצע את פשעיהם מבלי שייראו. הם מדומים לאנשים הסובלים ממרה שחורה שמוצאים נחמה רק באפלה [מצודת דוד]. הם אינם חפצים בעליית השחר, וכאשר היום מאיר, הם בורחים להסתתר ביערות ובמקומות מסתור [רמב"ן]. מאחר שאינם יכולים לבצע את זממם בגלוי, הם מנתקים כל קשר עם שעות היום [מצודת דוד, רלב"ג].
לעומת הפירוש הפיזי, גישה פרשנית אחרת מבינה את המילה אוֹר בהשאלה ובמובן רוחני. על פי גישה זו, המרד אינו בקרני השמש, אלא בה', שהוא אורו של עולם ומקור הטוב והאמת [אבן עזרא, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. מרידה זו באה לידי ביטוי בעבודה זרה [אלשיך], או בדחיית החכמה והתורה, שהן התועלת האמיתית לנפש האדם [תקות אנוש]. יש מי שמזהה את המילה הֵמָּה באופן ספציפי עם דור המבול, שמרדו בה' דווקא מתוך שפע ונוחות, משום שלא היו זקוקים לחסדיו [רש"י]. פרשנות נוספת רואה בכך תיאור של גנבים הפועלים בלילה מתוך פגם אמוני עמוק, שכן הם יראים מעיני בשר ודם יותר מאשר מעינו הפקוחה של ה' [אלשיך].
הפסוק ממשיך ומתאר את הריחוק המוחלט של הרשעים מן האור במילים לֹא־הִכִּירוּ דְרָכָיו וְלֹא יָשְׁבוּ בִּנְתִיבֹתָיו. הפרשנים מבחינים בין המונחים, כאשר דֶּרֶךְ היא מסלול ציבורי ורחב, בעוד נָתִיב הוא שביל צר של יחידים. הרשעים מתעלמים לחלוטין מדרכי האור המרכזיות, וגם אם הם נאלצים לחלוף בשבילי האור הקטנים, הם מסרבים להתעכב ולשבת שם, כדי להתרחק מכל ניצוץ של הארה [מלבי"ם]. במישור הרוחני, חוסר ההיכרות נובע מכך שמעולם לא ישבו בנתיבות החכמה והתורה, ולכן לא השכילו להכיר את דרכי ה' ואת גדלותו [אלשיך, תקות אנוש].