אכזריותם של הרשעים וניצול החלשים באים לידי ביטוי מובהק כאשר העניים נותרים חשופים לחלוטין לפגעי מזג האוויר בגלל חמדנותם של עושקיהם. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים עָרוֹם יָלִינוּ אינן מתארות רק מצב של עוני טבעי, אלא פעולה אקטיבית של הרשעים אשר מפשיטים את העניים, גוזלים את בגדיהם ומאלצים אותם לישון ערומים. המילה יָלִינוּ מבטאת מצב של התמדה, ומלמדת שהעני הנגזל נותר במצב הקשה הזה באופן קבוע [מצודת ציון]. מכיוון שלעיתים המונח ערום מתייחס גם לאדם שחסר לו רק בגד עליון, הפסוק מוסיף ומדגיש מִבְּלִי לְבוּשׁ, כדי להבהיר שהעניים נותרו ללא שום בגד כלל [רמב"ן].
הפרשנים חלוקים בתיאור זירת ההתרחשות של עוול זה. גישה אחת ממקמת את התיאור בדרכים, שם שודדים אורבים לעוברי אורח ושוללים מהם את בגדיהם. כך, כאשר מגיע הקור והמטר, אין לנגזלים ברירה אלא לחפש מחסה בין סלעים בחיק הטבע [תקות אנוש]. מנגד, יש המדגישים את אטימות הלב של אנשי המקום: לא רק שהם מונעים מהדל כסות מינימלית לשנת הלילה, אלא שהם אף מסרבים להכניסו תחת קורת גגם, ומפקירים אותו בחוץ בַּקָּרָה, כלומר בעת בוא הקור, תחת כיפת השמים [אלשיך, רלב"ג].
רובד נוסף של עורמה בניצול החלש נלמד מהפער הלשוני בתיאור המעשים, המציג את הגוזלים בלשון רבים ואת הנגזל בלשון יחיד. תיאור זה מצביע על חבורות של רשעים שהיו מתאגדות יחד כדי לגזול עני או יתום אחד. כל אחד מהם היה גוזל חלק זעיר מכסותו של העני בשווי של פחות מפרוטה, וזאת מתוך תחכום משפטי שנועד לפטור אותם מעונש על פי שורת הדין, אף על פי שמעשיהם הם חמס רשע ואכזרי [חומת אנך].