תמונת מצב טראגית של ניצול, אכזריות ועושק מצטיירת מתיאור סבלם של העניים תחת ידיהם של רשעים תקיפים. העניים נאלצים לחוות מחסור קיצוני ורעב, לעיתים דווקא בשעה שהם מוקפים בשפע ונושאים מזון על כתפיהם.
המילה הִלְּכוּ מפורשת כפועל יוצא [רש"י, מלבי"ם]. כלומר, הרשעים הם אלו שגורמים לעניים להתהלך במצב זה, בכך שהם גוזלים מהם את בגדיהם ומותירים אותם להתהלך חשופים וחסרי כל [מצודת דוד, רלב"ג, אלשיך].
החלק השני של הפסוק עוסק במילה עֹמֶר, שמשמעותה אגודה של תבואה [מצודת ציון]. הפרשנים מציגים שתי גישות מרכזיות להבנת הסיטואציה שבה העניים נושאים את התבואה אך נותרים רְעֵבִים:
הגישה הראשונה רואה בכך מעשה של גזל ישיר. הרשעים חומסים מידי העניים את העומרים שאספו מלקט ושכחה בשדות, וכך אותם עניים שנשאו את התבואה נאלצים לעזוב את המקום כשהם רעבים וחסרי כל [רש"י, מצודת דוד, רמב"ן]. יש אף המפרשים כי המילים מציינות שהרשעים לקחו את התבואה מן הרעבים [רש"י, אבן עזרא], וייתכן שאף מדובר בתבואה שכבר ניתנה לעניים כצדקה, והרשעים גזלו אותה מידם באכזריות [רמב"ן].
הגישה השנייה מפרשת את הפסוק כתיאור של ניצול פועלים. העניים משמשים כפועלים בשדותיהם של הרשעים, ונושאים על שכמם את תבואת מעסיקיהם אל בתיהם. אולם, למרות שהם רואים את האוכל ונושאים אותו, הרשעים אינם מניחים להם לאכול ממנו [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. התנהגות זו מהווה היפוך גמור לציווי התנ"כי לא תחסום שור בדישו, שכן הרשעים למעשה חוסמים את הפועלים העניים ומונעים מהם לטעום מן היבול שהם עצמם נושאים [מלבי"ם].
על פי גישה זו, ישנה כוונת מכוון בכך שהם נושאים דווקא עֹמֶר של תבואה גולמית ולא לחם או מזון מוכן, שכן הרשעים חוששים שהפועלים ישלחו ידם ויאכלו מהמזון. יתרה מכך, אזכור העומר מעיד על תשישותם העמוקה של העניים: בשל הרעב הכבד, כוחם דל כל כך עד שאינם מסוגלים לשאת משא כבד יותר מעומר אחד [אלשיך].