אנשי הרשע, כדוגמת הגנב והנואף, חיים במציאות פסיכולוגית הפוכה שבה הם חולקים קו מחשבה וגורל משותף [מצודת דוד]. עבורם, סדרי העולם מתהפכים: אור היום הוא מקור לחרדה, ואילו החשכה היא אזור הפעולה הבטוח שלהם.
המילה צלמות מתארת את חשכת הקבר [מצודת ציון], והמילה בלהות היא היפוך אותיות של המילה "בהלות", המבטאת פחד, חרדה ומבוכת מוות [מצודת ציון, תקות אנוש], וכן רומזת לנוכחות של שדים ומזיקים [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שעבור אנשים אלו, עלות השחר היא זמן של אימה ועלטה. הבוקר שנוא ומפחיד אותם בדיוק כפי שאנשים רגילים פוחדים מחשכת הלילה, ולכן ביום הם מסתתרים ונסגרים בבתיהם [רמב"ן, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. דעה נוספת רואה בחלק זה תיאור של עונשם העתידי, לפיו כל אותם פושעים שחולקים את שללם בבוקר, ייענשו יחד בבוקר אחד ויפגשו את מותם [תקות אנוש].
מדוע הבוקר כה מאיים עבורם? הפרשנים מציעים מספר כיוונים המשתלבים זה בזה:
ראשית, קיים הפחד מזיהוי אנושי. כאשר מאיר היום ובני אדם יכולים לזהות איש את רעהו, הפושעים חרדים מכך שייתפסו, ופחד זה שקול בעיניהם לאימת המוות או לפחד משדים [מצודת דוד, רלב"ג, רמב"ן, ביאור שטיינזלץ].
שנית, הבוקר הוא הזמן שבו מעשי העושק והגניבה שנעשו בחסות החשכה נחשפים. הנגנב קם בבוקר, רואה את ביתו מרוקן, ומכיר את הזוועות שנעשו לו בלילה. לכן, הבוקר הופך לזמן של חשיפה וזעקה גם עבור הקורבן, והגנב נאלץ להסתתר כדי שלא יחפשו אחריו [מלבי"ם, אלשיך]. מתוך כך עולה כי הגנב מתעלם לחלוטין מעינו הפקוחה של ה' הרואה אותו בלילה, וכל חששו הוא רק מפני בני האדם שיכירו את מעשיו בבוקר [אלשיך]. עם זאת, יש המפרשים כי מי שמכיר באמת את מעשיהם הוא ה', היודע כי ראוי שעונשם יהיה פחד מוות [תקות אנוש].
גישה ייחודית מסבירה את הדברים מזווית מעט שונה, ומדגישה את אומץ ליבם השלילי של הפושעים. לפי פירוש זה, הגנבים כה מורגלים לפעול בחשכה, עד שגם כאשר הם מזהים בלילה שדים ומזיקים מבהילים, הם אינם מפחדים מהם כלל. הם פועלים בתחכום רב: ביום הם מסמנים בתי עשירים באמצעות ריח אפרסמון, ובלילה חודרים אליהם באין מפריע, ללא כל מורא מסכנות הלילה, אלא רק מפני אור היום [רש"י].