סופם של הרשעים מגיע בחטף, ללא הותרה של חותם או זיכרון בעולם. מותם המהיר מעורר תהיות על אופן הענישה, שכן הם נעלמים מן המציאות, נשכחים במהירות אפילו על ידי הקרובים אליהם ביותר, מבלי שייסוריהם ישמשו לקח לאחרים.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים יִשְׁכָּחֵהוּ רֶחֶם מתארות את אמו של הרשע שתשכח אותו [רש"י, אבן עזרא, מצודת דוד, אלשיך]. הסיבה לשכחה המהירה נובעת מכך שהרשע חלה רק זמן קצר לפני מותו, ואמו לא הספיקה לבקרו ולסעוד אותו רבות, ולכן זכרונו מתעמעם במהירות [מצודת דוד]. מנגד, יש המפרשים מילה זו כמתייחסת לאשתו שתשכח אותו לאחר מותו [רמב"ן], או לאוהביו וחבריו [רלב"ג]. גישה נוספת רואה בכך קללה שגורלו יהיה כגורל נפל שנותק מהרחם [ביאור שטיינזלץ], ויש אף המקשרים זאת לאכזריותם של אנשי דור המבול, שהיו מוכנים להקריב את ילדיהם כדי לסתום את מי התהום, ללא כל רחמי אם [רש"י].
לאחר מותו, בשרו ייאכל בקבר, והפרשנים מסכימים כי משמעות מְתָקוֹ רִמָּה היא שבשרו יהיה מתוק לתולעים שיאכלו אותו [רש"י, רלב"ג, רמב"ן, ביאור שטיינזלץ]. מתיקות זו נובעת מכך שהרשע מת בעודו בריא ושמן, ללא ייסורי מחלה ממושכים שמכחישים את הגוף [מצודת דוד]. לעומת זאת, יש הסבורים כי המשמעות הפוכה, ולפיה הרימה תהיה מתוקה יותר עבור הרשע עצמו [אבן עזרא].
בשל מותו החטוף, הרשע עוֹד לֹא־יִזָּכֵר, כלומר לא יישאר בזיכרון הבריות לזמן רב [מצודת ציון]. מאחר שלא סבל ממחלה ממושכת, אין לאנשים סיפורים לספר על ייסוריו [מצודת דוד], והוא נעקר מן העולם במהירות ובבת אחת [רש"י].
אופן מותו הפתאומי מקבל ביטוי בדימוי וַתִּשָּׁבֵר כָּעֵץ עַוְלָה. העַוְלָה, שהוא איש הפשע או הרשעות עצמה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], נשבר בקלות ובמהירות כמו עץ יבש. זאת בניגוד לברזל, שלפני שבירתו מתעקם, מתפתל ודורש הכאות רבות ואש [מצודת דוד]. דימוי זה מציף טענה פילוסופית מורכבת המיוחסת לאיוב: מן הראוי היה שהרשעים יתייסרו תקופה ארוכה בטרם ימותו, כדי שייסוריהם ישמשו מוסר ותיקון לעולם. אך בפועל, הם נשברים כעץ ברגע אחד, מתים ללא סבל ממושך, ולכן אינם משמשים דוגמה מרתיעה לאחרים [אלשיך]. בנוסף, השבירה כעץ מסמלת את כריתת זרעו של הרשע, שאינו מותיר אחריו המשכיות [רמב"ן].
פירוש חריג וייחודי מציג את הפסוק כולו כמשל על פיתוי ובגידה. לפי גישה זו, המילה רֶחֶם משמשת כינוי גנאי לנערה צעירה, מְתָקוֹ מלשון המתקת סוד ודיבור חלקלק, ורִמָּה מלשון רמאות. הפסוק מתאר אדם המפתה נערה צעירה בדברי מרמה כדי לגלות את סודותיה ולנצלה. לאחר מכן הוא נוטש אותה, דואג שלא תלד כדי שלא יוכחש יופיה, ושוכח ממנה כליל. העַוְלָה, שהיא אותה נערה צעירה ופגועה, נותרת בודדה ועצובה, ונשברת לבסוף כמו עץ שיבש ליחו [מלבי"ם].