הפסוק משרטט תמונה טראגית של עניים ועשוקים אשר נותרו חסרי כול, ללא קורת גג וללא בגד לעורם. כשהם חשופים לחלוטין לפגעי מזג האוויר, ניסיונם הנואש למצוא מסתור בחיק הטבע רק מעצים את סבלם.
הפרשנים מסכימים כי הפסוק עוסק במצוקתם של אותם ערומים שהופשטו מבגדיהם על ידי רשעים. המילה מִזֶּרֶם מכוונת לשטף של מים עזים, והמילה יִרְטָבוּ משמעותה שייעשו לחים וספוגים במים. המונח חִבְּקוּ מתאר פעולה של סיבוב הידיים והיצמדות לדבר מה, והמילה צוּר פירושה סלע.
החלק הראשון של הפסוק, מִזֶּרֶם הָרִים יִרְטָבוּ, מתאר את מנוסתם של העניים אל ההרים ואל העמקים שביניהם, בניסיון למצוא מחסה טבעי מפני הרוח העזה ולהסתיר את מערומיהם [מצודת דוד, רלב"ג, אלשיך]. אולם, דווקא שם הם נתקלים בצרה נוספת: מים עזים וגשמי פתע הניתכים מראשי ההרים שוטפים אותם, והם נותרים רטובים וקופאים מקור.
בשל מצבם האומלל, ממשיך הפסוק ומתאר כי וּמִבְּלִי מַחְסֶה חִבְּקוּ־צוּר. מכיוון שאין להם שום לבוש שיגן עליהם מפני הצינה, ושום קורת גג לחסות תחתיה, לא נותר להם אלא להיצמד בייאוש אל הסלעים. הם מחבקים את גושי האבן בתקווה שישמשו להם כמגן פיזי מפני הרוח, הקור העז וזרמי המים, או כדי להסתיר את בשרם החשוף [רמב"ן, מצודת דוד, אלשיך]. עם זאת, יש המדגישים את חוסר התוחלת שבמעשה זה, שכן גם כאשר הם נחבאים בתוך נקיקי הסלעים, זרם המים ממשיך לחדור פנימה, לקלח עליהם ולהרטיבם ללא הרף [רש"י].