איוב, פרק כ״ד, פסוק י״ט

הפסוק מציג תיאור ציורי על גורלם של הרשעים, תוך שימוש בניגודים שבין חום עז לשלג.

המילה צִיָּה מתפרשת כחורב ויובש [מצודת ציון]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא לראות בפסוק משל לאובדנם המהיר של הרשעים. כשם שהיובש והחום העז יִגְזְלוּ ויעלימו במהירות את מֵימֵי־שֶׁלֶג עד שהם נבלעים באדמה ונעלמים כדבר גנוב, כך השְׁאוֹל תכלה בקלות ובמהירות את האנשים אשר חָטָאוּ. הרשעים ירדו לשאול כהרף עין, ללא ייסורי חולי ממושכים [מצודת דוד, רלב"ג, תקות אנוש, ביאור שטיינזלץ]. בהקשר זה, יש המבארים את המילה חָטָאוּ מלשון שינוי, שכן צורתם של הרשעים משתנה לחלוטין עם ירידתם לשאול [רמב"ן].

גישה שונה מפרשת את הפסוק כתיאור של עונש קוסמי ואקלימי. בשל רעתם של החוטאים, סדרי הטבע השתבשו והם נגזלו מעונות השנה התקינות וכן ממי השלגים [רש"י]. פירוש נוסף ברוח זו מתאר קללה של חום לא טבעי שיכה ברשעים. מרוב חום הם ינסו לגזול מי שלג כדי להתקרר, אך ללא הועיל. לפי פירוש זה, המילים שְׁאוֹל חָטָאוּ משמעותן שהם יסבלו את ייסורי השאול בעודם בחיים, אך "יחטיאו" ויחסרו את השאול עצמו, כלומר לא יזכו למות ולהיגאל מייסוריהם [אלשיך].

לעומת הפירושים הללו, ישנה גישה הרואה בפסוק תיאור מציאותי של התנהגות פושעים בהתאם לעונות השנה. בימי הקיץ, בעת צִיָּה גַם־חֹם, הם יוצאים לשדוד אוניות בלב ים. לעומת זאת בחורף, בעת מֵימֵי־שֶׁלֶג כשהמים קופאים ולא ניתן להפליג, הם מסתתרים במקומות עמוקים באיים, המכונים כאן שְׁאוֹל, ושם הם ממשיכים במעשי חטא וזנות [מלבי"ם].