מציאות חייהם של החלשים תחת איום הרשעים רצופה באימה, דחיקה והסתתרות. הפרשנים נחלקו במשמעות הפעולה יַטּוּ אֶבְיֹנִים מִדָּרֶךְ. גישה אחת מסבירה כי הרשעים הם אלו שדוחקים באלימות את האביונים מדרכם [ביאור שטיינזלץ], ומונעים מאותם עניים הקרובים אל ה' לחזר על הפתחים ולבקש נדבות בעיר [אלשיך]. מנגד, פרשנים אחרים סבורים כי האביונים עצמם הם אלו שנוטים מן הדרך אל אזורי השממה, מתוך פחד איום לפגוש ברשעים פן יעשקו אותם [מצודת דוד, רלב"ג]. פחד זה כה עמוק, עד שאפילו אביונים שאין להם רכוש כלל בורחים מפני הרשעים העומדים כשודדים על אם הדרך [מלבי"ם]. התנהגות זו מדגישה את גודל האכזריות: בעוד שמנהגם הטבעי של עניים הוא לחפש ולהיראות בפני אנשים בעלי אמצעים כדי לזכות בצדקה, במקרה זה הם עושים את ההפך הגמור ונמלטים מפניהם [תקות אנוש].
כתוצאה מאימה זו, יַחַד חֻבְּאוּ עֲנִיֵּי־אָרֶץ (המילה נקראת עֲנִיֵּי אף שהיא נכתבת "ענוי" [מנחת שי]). הפועל חֻבְּאוּ משמעותו כניסה למחבוא [מצודת ציון], והפרשנים מסכימים כי כלל העניים נאלצים להסתתר יחד מפני הרשעים במקומות סתר או בתוך מגוריהם. להסתתרות כפויה זו ישנה השלכה טרגית, שכן היא מונעת מהעניים את האפשרות להשיג לחם ומזון לנפשם, ובכך דנה אותם למוות ברעב [אלשיך].