עולמם הסודי של פושעי הלילה מתנהל הרחק מעיני החברה, תוך היפוך מוחלט של סדרי החיים התקינים. הבחירה המודעת באפלה אינה רק צורך טקטי כדי לבצע פשעים, אלא גם ביטוי לניתוק מהשגחת הבורא ולפחד מפני חשיפה.
המילה חָתַר משמעותה חפר או פרץ אל תוך מבנה, והמילה לָמוֹ פירושה להם. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי מדובר בגנבים חלשים, שאינם מסוגלים לבצע שוד גלוי בשעות היום, ולכן הם מנצלים את חשכת הלילה כדי לפרוץ לבתים. לעומת זאת, יש המציעים פירוש שונה ולפיו הפושעים אינם פורצים לבתים של אחרים, אלא חופרים לעצמם בתי מסתור ומחילות תת-קרקעיות באדמה, ללא פתח ניכר לעין, שדרכם הם נכנסים ויוצאים רק בחסות הלילה [רמב"ן]. גישה זו זכתה לביקורת בטענה שאם אין למחילה פתח, אין היגיון בצורך לאטום ולסגור אותה ביום [תקוות אנוש].
לגבי תיאור מעשיהם ביום, המילים חִתְּמוּ לָמוֹ (שמשמעותן סגרו, הסתירו או עשו סימן) זוכות למספר כיווני מחשבה. גישה אחת מסבירה שבימי היום הגנבים מסתגרים ונועלים את עצמם בבתיהם כדי שאנשים לא יראו ויזהו אותם, או שהם טורחים להסתיר את פרצות החתירה שביצעו בלילה כדי שאיש לא יגלה את מזימתם [רש"י, מצודת דוד, שטיינזלץ].
גישה שניה מפרשת את המילה כעשיית חותם וסימן. לפי קו מחשבה זה, המילה חָתַר מתפרשת גם כלשון תחבולה וחיפוש; הגנבים מנצלים את שעות היום כדי לסייר ולסמן את הבתים המיועדים לשוד, ובלילה חוזרים לפרוץ אליהם [מלבי"ם, תקוות אנוש]. חז"ל אף תיארו כיצד היו מושחים את בתי היעד בשמן אפרסמון ביום, כדי לאתרם בלילה בעזרת חוש הריח. על פי המעבר בפסוק מלשון יחיד ללשון רבים, ניתן להבין כי גנב אחד חותר בלילה אל תוך בתים רבים שסומנו מראש על ידי שותפיו ביום [אלשיך].
סיומו של הפסוק, לֹא יָדְעוּ אוֹר, מתאר את התנתקותם המוחלטת מן היום. הגנבים אינם מכירים ואינם רואים את אור השמש משום שהם כלואים במסתור, והאור עצמו נתפס בעיניהם כגורם מזיק שיש להתרחק ממנו. מעבר למשמעות הפיזית, הסתתרות זו טומנת בחובה רובד אמוני עמוק; הגנב שמקפיד להסתתר מעיני בני אדם בחשכה, מתכחש למעשה להשגחה העליונה. הוא פועל מתוך כפירה מחושבת כי אם אדם אינו רואה אותו, גם ה' אינו רואה אותו. בכך חטאו חמור וקשה יותר מחוטאים אחרים, שכן הוא משקיע מאמץ רב כדי להסתיר את פשעיו מעיני בשר ודם, אך מתעלם לחלוטין מכך שה' צופה בו גם באפלה המוחלטת [אלשיך].