החוטא המבקש למרוד באור היום מוצא במחשכים מקלט למעשיו, מתוך פחד ממשפט החברה והתעלמות מהשגחת ה'. ועין נואף מתארת את מבטו של מי שמחפש אחר אישה זרה כדי לנאוף עם אשת רעהו [רמב"ן, ביאור שטיינזלץ]. עין זו שמרה, כלומר ממתינה ומצפה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], לבוא הנשף, שהוא שעת הערב וחשכת הלילה [רלב"ג, מצודת ציון]. הנואף שונא את האור וחושש ממנו, ולכן ממתין לחשכה מתוך מחשבה של לא תשורני עין, כלומר, איש לא יראה ויזהה אותי [מלבי"ם, מצודת דוד, מצודת ציון].
הפרשנים מציעים כמה רבדים להבנת הביטוי וסתר פנים ישים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא פיזית, לפיה חשכת הלילה משמשת עבור הנואף כמסווה המסתיר את פניו לבל יוכר, או שהוא פונה במכוון למקום מסתור כדי לעבור את העבירה באין רואה. התנהגות זו של עשיית עבירות בסתר, ובפרט עריות וגזל, אפיינה כבר את דור המבול שהיה חשוד במעשים אלו [רש"י].
מנגד, מוצגת גישה פסיכולוגית ותיאולוגית עמוקה יותר המצביעה על עיוות בתפיסתו של הנואף [אלשיך]. החוטא ירא מעין בשר ודם יותר מאשר מעינו של ה', וכאשר הוא מניח סתר על פניו, הוא למעשה מסתיר ומסלק את נוכחות ה' מלבו. כיוון שמעשה הניאוף נחשב למגונה ומוסתר מטבעו אפילו על ידי המעורבים בו, הנואף מתמקד רק בהסתרת פניו מהבריות, וכופר בהשגחה העליונה. פירוש נוסף וייחודי לאותו ביטוי, קובע כי ה' הוא זה שיוצר את פני הוולד שייוולד כתוצאה מאותו חטא. לו היה הנואף נותן את דעתו על כך שה' מעורב באופן פעיל ביצירת הילד שיוולד, לא היה מעז לחשוב שניתן להסתיר ממנו את המעשה.