דרכו של איש הדמים מתאפיינת בדפוס פעולה כפול, המשנה את פניו בהתאם לזמני היממה. באור היום הוא פועל באלימות גלויה, ובחסות החשיכה הוא עובר לפעולות סתר מחושבות.
לגבי תחילת הפסוק, לָאוֹר יָקוּם רוֹצֵחַ, רוב הפרשנים מסכימים כי מדובר באור יום ממש [אבן עזרא], אם כי יש המפרשים שהרוצח משכים קום עוד בטרם יאיר היום במלואו [מצודת דוד]. בשעות היום, הרוצח אורב לעוברי אורח בדרכים ובשדות [רש"י, אבן עזרא, מלבי"ם]. הסיבה לכך שהוא יִקְטָל עָנִי וְאֶבְיוֹן נובעת מכמה מניעים: העניים הם אלו שמשכימים לצאת למלאכתם ולחפש את פרנסתם [מצודת דוד, תקות אנוש], בעוד שהעשירים נמנעים מלהסתובב באזורים מדבריים ומסוכנים אלו [מלבי"ם]. יתרה מכך, התיאור "עני ואביון" מצביע על כך שמדובר באנשים חסרי מגן וכלי נשק שאינם מסוגלים להילחם ברוצח. עם זאת, ברור שיש עליהם רכוש כלשהו, שכן אחרת לא הייתה לו סיבה להורגם [תקות אנוש].
מבחינה מהותית, פעולת הרצח באור היום מעידה על רשעות חצופה של אדם שפרק מעליו עול מלכות שמים ואינו חושש מדבר [ביאור שטיינזלץ]. אור היום מונע ממנו לבצע את זממו בסתר, ולכן הוא נאלץ להתעמת עם קורבנותיו, לגזול אותם באלימות ולרצוח אותם כאשר הם מתנגדים [רמב"ן]. הוא מתנהג כגזלן שאינו ירא לא מה׳ ולא מבני אדם [אלשיך].
לעומת זאת, בחלקו השני של הפסוק, וּבַלַּיְלָה יְהִי כַגַּנָּב, משנה הפושע את שיטת פעולתו. האות כ"ף במילה כַגַּנָּב אינה באה להעיד על דמיון בלבד, אלא על אמיתות העניין – הוא אכן הופך לגנב של ממש [מצודת ציון]. בלילה הוא עוזב את הדרכים, חודר אל תוך העיר ופורץ לבתי העשירים כדי לגנוב בחשכה [רש"י, מלבי"ם, תקות אנוש]. בחסות הלילה הוא יכול לבצע את זממו בהצלחה ובסתר, מבלי להזדקק למאבק ולרצח [רמב"ן], בדומה לנואף המסתיר את פניו ופועל במחשכים [אבן עזרא].
מעבר לשינוי הטקטי, המעבר מרוצח ביום לגנב בלילה מצביע על הבדל פסיכולוגי ואמוני: בעוד שביום הוא פועל בגלוי ואינו חושש מאיש, הרי שבלילה הוא מוכיח שהוא ירא מבני אדם ומסתתר מפניהם. יש אף המפרשים כי בלילה נופלת על הרוצח בושה וחרטה על כך ששפך דם עניים ביום ללא רווח ממשי, והוא בוש במעשיו כבושת גנב [אלשיך].