ברגעי המשבר העמוקים ביותר, מתרחש מעבר חד מתחושת נטישה מוחלטת ואובדן תקווה, להכרה מחודשת בהשגחה האלוהית ולביטחון בעתיד.
בתחילת דבריו, יונה מתאר את ייאושו ואומר וַאֲנִי אָמַרְתִּי נִגְרַשְׁתִּי מִנֶּגֶד עֵינֶיךָ. המילה נִגְרַשְׁתִּי מבטאת סילוק, הרחקה וגירוש [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שכאשר הושלך יונה אל הים הועצמה בו התחושה כי הוא הולך למות, וכי ה' העלים ממנו עין והסיר ממנו את השגחתו. לצד זאת, קיימות הבנות נוספות למהות הגירוש: יש המפרשים כי הגירוש הוא מן השמיים [אבן עזרא], יש הרואים בכך עונש ישיר על חטאו של יונה שברח מפני ה' [חומת אנך], ואחרים מסבירים כי יונה סבר שעצם ירידתו ליפו ובריחתו לתרשיש משמעותה סילוק רוח הנבואה ממנו לעד [אברבנאל].
אולם, המילה אַךְ מסמנת תפנית דרמטית במחשבתו של יונה, המביאה אותו להכרה כי אוֹסִיף לְהַבִּיט אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ. רוב הפרשנים מסבירים כי עצם העובדה שיונה שרד את הים ונשאר בחיים בתוך מעי הדג במשך ימים, הוכיחה לו כי השגחת ה' עדיין מלווה אותו. הנס הגדול הפיח בו ביטחון שהוא עתיד להינצל ולצאת מהמצולה. גישה שונה מעט מצביעה על כך שעצם העובדה שיונה עדיין בהכרה מספקת לו את היכולת להמשיך לייחל ולהתפלל [ביאור שטיינזלץ]. הסבר נוסף קושר את התפנית לכוונתו הפנימית של יונה: מכיוון שה' יודע תעלומות, הוא ראה שכוונת הבריחה של יונה הייתה לשם כבודם של ישראל, ומחשבה טובה זו היא שעמדה לו לזכות, המעיטה מעוונו ושינתה את דינו לטובה [חומת אנך].
המשמעות של לְהַבִּיט היא לראות [מצודת ציון], אך הפרשנים נחלקו לאן בדיוק מופנה המבט אל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ. רובם מבינים זאת כהבטחה וביטחון בחזרה פיזית אל בית המקדש בירושלים, מקום ההשגחה שממנו ברח, כדי להביא קרבן תודה [רד"ק, מצודת דוד]. אחרים מפרשים את ההבטה כפעולה רוחנית של תפילה המכוונת כנגד ההיכל [רד"ק], או תפילה המופנית אל היכל ה' שבמרומים [ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים את החזרה אל ההיכל כמטאפורה לחזרתה הוודאית של רוח הנבואה אל יונה, בניגוד למחשבתו הראשונית והמוטעית [אברבנאל].