מתוך המצוקה והשהות במעי הדג, יונה מביע נאמנות מוחלטת לה' ומתחייב להודות לו על הנס. הוא מקבל על עצמו את עול השליחות ומכיר בכך שההצלה תלויה אך ורק בה'.
על המילים וַאֲנִי בְּקוֹל תּוֹדָה אֶזְבְּחָה־לָּךְ מסבירים הפרשנים כי למרות הצרה שבה הוא נתון, יונה שומר אמונים [ביאור שטיינזלץ] ומבטיח להביא זבחי תודה ולהודות על הנס הגדול בפומבי, בתוך הקהל [מצודת דוד, רד"ק]. התחייבות זו להודאה נובעת גם מכך שיורדי הים נמנים עם אלו שחייבים להודות לה' [מלבי"ם].
את ההבטחה אֲשֶׁר נָדַרְתִּי אֲשַׁלֵּמָה נדר יונה בעודו בתוך מעי הדג, בתקווה שיצא משם חי [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. באשר לתוכן הנדר, הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שיונה מתחייב להשלים ולהביא את קרבנות התודה והשלמים שהבטיח [רש"י, רד"ק]. עם זאת, גישה אחרת מרחיבה את משמעות הנדר ורואה בו התחייבות לקיים את הציווי המקורי ממנו ברח, וללכת לנינוה [מלבי"ם].
בסיום הפסוק מכריז יונה יְשׁוּעָתָה לַה'. מבחינה לשונית, המילה יְשׁוּעָתָה מתפרשת כמו "לישועתה", כלומר יונה מקדיש את זבחיו לשם הישועה שעשה לו ה' [רש"י, מצודת דוד]. באמירה זו טמונה הכרה ברורה בכך שהישועה שייכת לה' לבדו, והוא זה שחולל את הפלא העצום של ההצלה [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. מעבר להצלה האישית של יונה, הכרזה זו סוגרת מעגל עם סיבת בריחתו המקורית: בעוד שבתחילה יונה נמנע מללכת לנינוה משום שחשש כי הדבר יביא רעה על עם ישראל מצד מלך אשור, כעת הוא מביע ביטחון ותקווה שה' יושיע את ישראל מכל צרותיהם [מלבי"ם].