ממעמקי הים, יונה מתבונן על טבע האדם, על אמונה ועל הנטייה האנושית להבטיח הבטחות בעת צרה ולשכוח אותן כשחולפת הסכנה. בדבריו הוא מנגיד את עובדי האלילים לעומת המחויבות האישית שלו לה'.
הביטוי הַבְלֵי־שָׁוְא מתאר דבר שאין בו ממש [מצודת ציון], ורוב הפרשנים מסכימים כי הכוונה היא לעבודה זרה ולאלילים. המילה מְשַׁמְּרִים משמעותה שומרים, אוחזים ועובדים את אותם אלילים [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. מוקד הפסוק נמצא בצלע חַסְדָּם יַעֲזֹבוּ, שעליה נחלקו המפרשים בשתי שאלות מרכזיות: על מי יונה מדבר, ומהו אותו "חסד" שהם עוזבים.
גישה מרכזית אחת סבורה כי יונה מתייחס למלחים שהיו עמו באונייה. לפי קו מחשבה זה, יונה מבין שאמנם המלחים זעקו ונדרו נדרים בעיצומה של הסערה, אך לאחר שיינצלו הם יעזבו את אמונתם, יפרו את הבטחותיהם וישובו לאליליהם [מצודת דוד, רד"ק]. לפיכך, חַסְדָּם הוא יראת ה' והטובה שהעניק להם, שאותם הם נוטשים [רש"י], או הנדרים עצמם שהם זונחים [מצודת דוד]. מנגד, מסורת חז"ל מציגה תמונה הפוכה לחלוטין לגבי המלחים: המילה חַסְדָּם מתפרשת מלשון חרפה ונבלה, כלומר, המלחים עזבו את האלילים המבישים שלהם, עלו לירושלים, קיימו את נדריהם והתגיירו באמת [רש"י, רד"ק, אבן עזרא].
גישה שונה לחלוטין גורסת כי יונה אינו מדבר על המלחים כלל, אלא על אנשי נינוה, אליהם נשלח להתנבא. לפי פירוש זה, הפסוק מבטא את תהליך התשובה וההשלמה של יונה עם שליחותו. הוא מנחם את עצמו בכך שגם אם אנשי נינוה, עובדי האלילים, יחזרו בתשובה בעקבות קריאתו, יהיה זה שינוי זמני בלבד. תוך זמן קצר הם יעזבו את אמונתם הרגעית ואת חסדם, וישובו לרשעתם [מלבי"ם, אברבנאל]. ייתכן אף שיונה תוהה אם בכלל אפשרי שיינטשו את עבודת האלילים המבישה שלהם [מלבי"ם]. הבנה זו מרגיעה את יונה ומאפשרת לו לצאת לשליחות, שכן הוא מבין שתשובתם של אנשי נינוה לא תחזיק מעמד, ולכן לא תהווה איום עתידי על עם ישראל [אברבנאל].