מול סערת הרגשות של יונה לנוכח הצלת העיר נינוה, ה' פונה אליו בשאלה נוקבת שנועדה להציב מראה מול כעסו. המוקד של פנייה זו טמון בביאור המילה ההיטב, אשר מפרשיה נחלקים לשני כיוונים רעיוניים מרכזיים.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה מבטאת חוזק, תוקף ועוצמה, במשמעות של "מאוד" או "לחלוטין". לפי קו מחשבה זה, ה' שואל את יונה: "האם חרה לך עד כדי כך?". שאלה זו אינה מצפה לתשובה, אלא מהווה קדימון ורמז לכך שבהמשך ה' יוכיח ליונה, באמצעות מעשה הקיקיון, שאין כל הצדקה לעוצמת הכעס שלו על סליחת ה' לשבים בתשובה [מצודת דוד, רד"ק].
מנגד, גישה אחרת מפרשת את המילה ההיטב מלשון "טוב" או "הטבה", ומציעה שני אפיקי הבנה שונים. האחד רואה בפסוק תוכחה ישירה: ה' שואל את יונה האם הוא כועס על עצם הטוב והחסד שנעשה לאנשי נינוה, שהרי אין זה מדרך האדם הטוב להתרעם על רחמיו של ה' [אברבנאל, רד"ק, ובשם יפת]. ראוי לציין שיש מי שדוחה פירוש זה מכל וכל ורואה בו הבל [אבן עזרא].
האפיק השני בגישת "ההטבה" קושר את הפסוק למעמדו של יונה כנביא. לפי פירוש זה, ה' שואל את יונה האם כעסו נובע מהחשש שייחשב לנביא שקר משום שנבואתו לא התקיימה. על כך רומז לו ה': וכי ניבאתי על דבר טוב שלא התקיים? הכלל הוא שרק נבואה לטובה שלא מתגשמת הופכת אדם לנביא שקר. לעומת זאת, נבואה על רעה שאינה מתממשת אינה מכזיבה את הנביא, אלא פשוט מעידה שהעם חזר בתשובה והגזרה בוטלה [מלבי"ם].
נקודה בולטת בפסוק היא שתיקתו של יונה, שאינו משיב לפניית ה'. שתיקה זו מוסברת בכך שדברי ה' לא היו שאלה הדורשת מענה, אלא דברי תוכחה. הסבר נוסף לשתיקה הוא שיונה ידע כי ה' מכיר את צפונות ליבו ואת כוונתו האמיתית: יונה לא כעס על עצם הצלתה של נינוה, אלא על כך שאומה זו עתידה בעתיד להביא השחתה וחורבן על עם ישראל [אברבנאל].