הדו שיח בין ה' ליונה סביב ייבוש הצמח משמש כמשל וכלי תוכחה כלפי הנביא, שכעס על כך שה' סלח לאנשי נינוה [אבן עזרא]. שאלתו של ה' מהדהדת שאלה דומה שהפנה ליונה קודם לכן לגבי כעסו על אי קיום הנבואה, אך כעת המוקד עובר אל תגובתו לאובדן הצמח המצל [ביאור שטיינזלץ].
בשאלתו הַהֵיטֵב חָרָה־לְךָ עַל־הַקִּיקָיוֹן, האות ה"א משמשת כה"א השאלה [מצודת דוד]. ה' מציב בפני יונה תמיהה כפולה: ראשית, האם זה ראוי ונכון לכעוס כל כך על אובדנו של דבר קל ערך כמו צמח? [מלבי"ם]. שנית, ה' מצביע על סתירה פנימית בהתנהגותו של הנביא. יונה הרי ביקש את נפשו למות, אך צערו על הקיקיון מעיד ששמח בו מפני שהאריך את חייו. אם המוות אכן טוב בעיניו, מדוע הוא כועס על העדרו של הצמח שמקרב אותו למוות? [אברבנאל].
תשובתו של יונה, הֵיטֵב חָרָה־לִי עַד־מָוֶת, מלמדת על תחושתו שכעסו מוצדק לחלוטין. הפרשנים מציגים גישות שונות להבנת עוצמת תגובתו. יש המסבירים זאת במישור הרגשי, שיונה יעדיף למות בגלל אובדן הקיקיון, או שכעסו כה עז עד שיימשך עד יום מותו והוא לא יתנחם לעולם [מצודת דוד]. מנגד, יש המפרשים את הדברים במישור הפיזי והמיידי. לפי גישה זו, חסרון הקיקיון פשוטו כמשמעו מביא את יונה למוות, שכן חום השמש גרם לו לקדחת ולעילפון עד שהגיע לשערי מוות [מלבי"ם]. יונה משיב לה' שמוות אכן עדיף בעיניו, והוא אינו כועס על אובדן הצמח מתוך רצון לחיות, אלא בגלל העונש והצער הפיזי הקשה שהוא נאלץ לסבול מחום השמש עד שימות [אברבנאל].