יצא לכם פעם לכעוס כל כך על משהו קטן שאבד או נהרס, עד שהרגשתם שאתם פשוט לא מצליחים להירגע? ה׳ פונה ליונה כדי ללמד אותו לקח חשוב דרך שיחה על הצמח שהתייבש, שיחה שהיא בעצם משל לכעס של יונה על כך שה׳ סלח לאנשי העיר נינוה.
ה׳ שואל את יונה הַהֵיטֵב חָרָה לְךָ עַל הַקִּיקָיוֹן. האות ה בתחילת המילה הַהֵיטֵב היא כמו המילה האם. ה׳ בעצם שואל את יונה האם זה באמת ראוי ונכון לכעוס כל כך על אובדן של צמח פשוט. ה׳ מראה ליונה משהו קצת הפוך בהתנהגות שלו: הרי קודם יונה אמר שהוא מעדיף למות, אז למה הוא כועס שהצמח, שהגן עליו ועזר לו לחיות, איננו?
יונה עונה בביטחון הֵיטֵב חָרָה לִי עַד מָוֶת. הוא מרגיש שהכעס שלו מוצדק לגמרי. הוא מסביר לה׳ שהוא לא כועס כי הוא פתאום כל כך רוצה לחיות, אלא בגלל שבלי הצל של הצמח, חום השמש הקשה גורם לו לסבל רב ולעילפון, ממש עד שהוא מרגיש קרוב למוות.