מיכה מציג הצעה מפתה ורב ממדית ללוי נודד, בניסיון לשכנע אותו להפסיק את מסעותיו ולהשתקע. ההצעה בנויה על הבטחת יציבות, מעמד מכובד וגיבוי כלכלי מלא, כדי למנוע ממנו להמשיך בנדודיו חסרי התכלית [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
בתחילה, מיכה מציע לו את התפקיד לְאָב, המפורש על ידי הפרשנים כמורה, מדריך ומלמד [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. לצד זאת, הוא נקרא לשמש וּלְכֹהֵן, כלומר להיות האחראי והממונה על המקדש הפרטי של מיכה [ביאור שטיינזלץ]. תפקיד זה מוצג כעיסוק נכבד במיוחד, ההולם את מעמדו הטבעי של איש משבט לוי [מלבי"ם].
כדי לבסס את ההצעה, מיכה מפרט את התגמול החומרי. הוא מציע עשרה שקלי כסף לַיָּמִים, מונח שכלל הפרשנים מסכימים שמשמעותו תקופה של שנה, כלומר משכורת שנתית קבועה. בנוסף, הוא מבטיח לו וְעֵרֶךְ בְּגָדִים, ביטוי המתייחס למערכת לבוש מסודרת או חליפת בגדים [רש"י, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. יש המפרטים כי מדובר בשני סוגי לבוש המותאמים לעונות השנה, אחד לקיץ ואחד לחורף [רד"ק], ויש המדגישים כי אלו בגדים ההולמים את ערכו ומעמדו המכובד [מלבי"ם]. ההצעה נחתמת במילה וּמִחְיָתֶךָ, המבטיחה את סיפוק כל צרכיו הקיומיים, פרנסתו ומזונותיו [רש"י, מצודת ציון, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
סיומו של הפסוק, במילים וַיֵּלֶךְ הַלֵּוִי, מעורר דיון מרתק בין הפרשנים, שכן נראה שהוא סותר את העובדה שהלוי אכן נשאר בסופו של דבר. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שההליכה כאן אינה עזיבה, אלא היענות: הלוי הלך אחר עצתו ודברו של מיכה, הסכים להצעה והתפנה לעסוק בצרכיו ובציווייו של מעסיקו החדש [רש"י, מצודת דוד, רד"ק].
לעומת זאת, יש המפרשים את ההליכה כפשוטה, אך נחלקים בסיבה לכך. גישה אחת גורסת כי בתחילה הלוי סירב להשכיר את עצמו לעבודה זרה ופשוט הלך משם [מלבי"ם]. גישה אחרת מציעה שהלוי הלך כדי להרהר בהצעה, לבחון אותה לעומק, או אפילו לחפש מקום עבודה חלופי, ורק משלא מצא חלופה טובה יותר חזר והסכים [ביאור שטיינזלץ].