השלמת תהליך יצירת הפסל חושפת מורכבות ביחסים שבין האם לבנה סביב הכסף הגנוב והקדשתו. כאשר הבן מחזיר את הכסף, וַיָּשֶׁב אֶת הַכֶּסֶף לְאִמּוֹ, מוסבר כי לאחר שהגנבה יצאה מתחת ידו ונחשפה, הוא החליט שלא לקחת אותה שוב [מצודת דוד]. מנגד, יש המפרשים כי מיכה לא רצה לשמש כגזבר של עבודה זרה, ולכן החזיר את הכסף תוך ניסיון לשכנע את אמו שלא לעשות את הפסל. הוא אף טען בפניה כי מבחינה הלכתית, הקדשת הכסף שביצעה קודם לכן כלל אינה תקפה, משום שהכסף לא היה ברשותה באותה עת [מלבי"ם].
בעקבות דבריו, האם השתכנעה באופן חלקי והחליטה שלא להשתמש בכל הסכום המקורי, אלא לקחת מתוכו חלק בלבד – וַתִּקַּח אִמּוֹ מָאתַיִם כֶּסֶף [מלבי"ם]. קיימת מחלוקת לגבי ייעודם של מאתיים שקלים אלו כאשר ניתנו לַצּוֹרֵף. בעוד שיש מי שמסביר כי הפסל עצמו נוצר ממאתיים שקלי הכסף הללו [מלבי"ם], פרשנים אחרים סבורים כי סכום זה ניתן לצורף רק כשכר על עבודתו, ואילו הפסל עצמו נוצר מתשע המאות הנותרות [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
מתוך הכסף יצר הצורף פֶּסֶל וּמַסֵּכָה, שאמור היה לשמש כפסל של ה' [ביאור שטיינזלץ]. בסופו של דבר, הפסל הונח במקומו – וַיְהִי בְּבֵית מִיכָיְהוּ. עצם הימצאות הפסל בתוך ביתו של מיכה, עוד בטרם עבדו לו בפועל, היוותה עבירה על ציווי ה'. החזקת האליל בבית היא מעשה העובר על האיסור "לא יהיה לך אלוהים אחרים" [מלבי"ם].