הידרדרות רוחנית עמוקה נפרסת כאשר אדם מקים לעצמו מערכת פולחן פרטית ועצמאית בתוך ביתו. מתוך שרשרת של חטאים, שבה עבירה גוררת עבירה, המעשים הולכים ומחמירים משלב לשלב [מלבי"ם, אברבנאל].
הקמת בֵּית אֱלֹהִים מתפרשת על ידי רוב הפרשנים כהכנת מבנה ייעודי לעבודה זרה. חז"ל אף מדגישים כי כל אזכור של המילה "אלוהים" בפרשה זו מתייחס לעבודה זרה, למעט פסוק אחד בהמשך [רש"י, רד"ק, אברבנאל]. מכיוון שבידו של מיכה היה פסל חשוב וייחודי, הוא הקים עבורו מעין מקדש זוטא [ביאור שטיינזלץ], ולשם כך אמו הכניסה את הפסל לביתו [מצודת דוד]. מנגד, קיימת גישה המצביעה על כך שכוונתו המקורית של מיכה הייתה דווקא להוריד שפע רוחני מאת ה', מתוך מחשבה מוטעית שהשכינה תשרה בבית זה [רלב"ג, אברבנאל].
לאחר מכן, מיכה מרחיב את הפולחן: וַיַּעַשׂ אֵפוֹד וּתְרָפִים. בעוד שהפסל המקורי נעשה מכספה של אמו, את האביזרים הללו עשה מיכה כבר מכספו האישי [מצודת דוד, מלבי"ם, אברבנאל]. האֵפוֹד מוצג כמין סינר או מעיל קצר ששימש כהנים [ביאור שטיינזלץ], והוא עוצב בדמות האפוד המקורי שבמשכן [מצודת ציון]. התְרָפִים הם צלמיות ופסלים בצורת אדם [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], שנועדו לשמש כלי קסם לניבוי ולחזיית העתידות [רלב"ג, מצודת ציון].
כדי להשלים את מערכת הפולחן, מיכה נזקק לאיש דת. הביטוי וַיְמַלֵּא אֶת יַד משמעותו חינוך, מינוי והכנסת אדם לתפקיד של גדולה ושררה, בדומה לטקס חנוכת אהרון הכהן ובניו [רש"י, רד"ק, מצודת ציון]. מכיוון שלמיכה היו בנים בוגרים, הוא בחר את אחד מהם, לימד אותו להקריב קרבנות, ומינה אותו לכהן אישי שיעבוד לפני הפסל וישאל עבורו בעתידות [רד"ק, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ].
העובדה שאדם מקים בפרהסיה עבודה זרה וממנה כהן שאינו מזרע אהרון, מדגימה את השפעת טבע האם על בנה – כשם שהיא יצרה אלוהים, כך הוא יצר כהן. תופעה זו התאפשרה רק בשל היעדר מורא מלכות ושלטון מרכזי בישראל באותם ימים, מצב שבו איש הישר בעיניו יעשה [אברבנאל].