תארו לעצמכם שאתם עומדים מחוץ לאוהל יפהפה וקדוש. אתם יודעים שהנוכחות של ה' ממלאת אותו, והיא כל כך עוצמתית שאתם קצת חוששים להיכנס פנימה בלי רשות. מה הייתם עושים? כנראה מחכים להזמנה! זה בדיוק מה שקרה למשה רבנו כשהסתיימה בניית המשכן. הוא עמד בחוץ, ואז ה' פנה אליו באהבה גדולה.
במקום להתחיל לדבר איתו פתאום, ה' קודם כל וַיִּקְרָא למשה. הקריאה הזו היא סימן לחיבה עמוקה, ממש כמו השפה שבה המלאכים מדברים זה עם זה. זה גם מלמד אותנו דרך ארץ ונימוס, כי לפני שמתחילים לדבר עם חבר, כדאי לקרוא בשמו כדי לתת לו זמן להתכונן ולהקשיב, ולא להבהיל אותו. אם תסתכלו בספר התורה, תראו שהאות א' במילה הזו כתובה ממש בקטן. זה בגלל שמשה היה כל כך צנוע, שהוא לא הרגיש ראוי לכבוד הגדול הזה שה' קורא לו במיוחד.
אחרי הקריאה, ה' דיבר אֵלָיו. המילה הזו מדגישה שהקול היה מכוון רק למשה. קרה שם נס מדהים, כי למרות שהקול של ה' היה אדיר וחזק מאוד, הוא הגיע רק לאוזניים של משה, וכל בני ישראל שעמדו בחוץ לא שמעו דבר. ה' גם עשה הפסקות קטנות בדיבור, כדי לתת למשה זמן לחשוב, לעכל ולהבין כל דבר כמו שצריך.
הקול המיוחד הזה הגיע מֵאֹהֶל מוֹעֵד, בדיוק מהמקום שמעל ארון הברית. עוד פלא שקרה שם הוא שהקול החזק נעצר בדיוק בפתח האוהל ולא הדהד החוצה, כדי לשמור על הפרטיות והקדושה של המקום.
בסוף, ה' מבקש ממשה לֵאמֹר את הדברים לבני ישראל. ה' רצה שמשה לא רק יעביר להם את ההוראות, אלא ידבר איתם במילים חמות ונעימות ויגיד להם שרק בזכותם ובשבילם ה' מדבר איתו.