פתיחת ספרו של אחרון הנביאים מהווה תוכחה נוקבת לדור שבי ציון. נבואה זו נאמרה בתקופת בית המקדש השני, לאחר השלמת בניינו, ונועדה להתמודד עם הרפיון הרוחני והמוסרי שפשה בעם.
המילה מַשָּׂא מתפרשת בגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים כנבואה או כדיבור נבואי מאת ה'. עם זאת, יש המעמיקים במשמעות המילה ומסבירים כי מדובר בדבר שנמסר לנביא כדי שיישא ויעביר אותו אל העם [רש"י]. גישה נוספת רואה במילה זו ביטוי למשא כבד, שכן העם היה קץ ושבע מתוכחות, או משום שבאותה תקופה, עקב חטאי העם, ירדה מדרגת ההשגה הרוחנית והנבואה הפכה לקשה וכבדה [אברבנאל, אהבת יהונתן].
אף שהנבואה נאמרה בסוף תקופת הנביאים, שורשיה נעוצים בעבר הרחוק. הפרשנים מציינים, על בסיס דברי חז"ל, כי נשמותיהם של כל הנביאים עמדו במעמד הר סיני, ושם נמסרו להם הנבואות שעתידים היו להשמיע בבוא העת. כך גם נבואת התוכחה הזו נמסרה והופקדה בידו של מלאכי עוד בהר סיני, והוא התנבא מכוחה של אותה התגלות ראשונית [רש"י, צאינה וראינה, אברבנאל].
הנבואה מופנית אֶל־יִשְׂרָאֵל, והכוונה היא לבני יהודה ובנימין שעלו מהגלות בבבל. מטרתה להוכיח אותם על שורת מעשים רעים שהשתרשו בהם, כגון נישואין לנשים נכריות, חילול שבת, זלזול בכבוד ה' על ידי הגשת קורבנות פגומים וגזל תרומות ומעשרות מהכוהנים והלויים [רד"ק, אבן עזרא, אברבנאל].
המילים בְּיַד מַלְאָכִי מציינות שהמסר נשלח על ידי נביא זה, שהכול מסכימים כי היה חותם הנביאים שעם מותו פסקה הנבואה מישראל [מלבי"ם, אבן עזרא, אברבנאל]. סביב זהותו של מלאכי קיימת מחלוקת ענפה. גישה אחת מזהה את מלאכי עם עזרא הסופר, שכן שניהם פעלו באותה תקופה ונאבקו בתופעת הנשים הנכריות, ויש המסבירים שנקרא "מלאכי" משום שהיה כוהן ודמה במעלתו למלאך [רד"ק, חומת אנך, אהבת יהונתן].
מנגד, פרשנים אחרים דוחים זיהוי זה וטוענים כי מלאכי הוא שמו הפרטי של הנביא או כינוי ייחודי שניתן לו. הם מנמקים זאת בכך שעזרא מעולם לא כונה נביא במקרא, ושמלאכי מוכיח את העם על נושאים שעזרא כלל לא הזכיר בספרו. לפי גישה זו, השם "מלאכי" ניתן לו משום שבתקופה שבה הנבואה הלכה והסתלקה, העיד עליו ה' שהוא שלוחו ומלאכו האמיתי שנשלח ליישר את העם [אבן עזרא, אברבנאל].