אדם עומד לפני בוראו ומקריב קרבן, אך במקום נדיבות, לבו מלא במרמה. הוא מנסה להערים על ה', שומר לעצמו את המיטב ומגיש לגבוה את השאריות הפגומות, תוך התעלמות מוחלטת מרוממותו של האל.
הנביא פותח במילה וְאָרוּר, המהווה קללה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], המכוונת כלפי הנוֹכֵל. מילה זו מתארת אדם ערמומי, שקרן וכילי [רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם]. אדם זה מתנכל במזיד, מסתיר את צאנו המשובח וטוען בשקר כלפי ה' שאין בידו בהמה טובה מזו להקריב [רש"י, מצודת דוד, צאינה וראינה]. באמתחתו יֵשׁ בְּעֶדְרוֹ זָכָר, כלומר איל מובחר ותמים הראוי להקרבה [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, אבן עזרא], אך במקום זאת הוא זֹבֵחַ מָשְׁחָת, שהיא בהמה פגומה, כחושה ובעלת מום [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם, רד"ק, אבן עזרא].
הפרשנים מצביעים על עומק הצביעות והפחיתות שבמעשה זה. האדם נֹדֵר נדר פומבי ומעמיד פני נדיב וצדיק לעיני כול, אך בפועל יוצא ידי חובתו בזלזול [ביאור שטיינזלץ]. החטא מורכב ממספר רבדים של זלזול: במקום להביא קרבן עולה שכלילו מוקדש לה', הוא מביא זבח שלמים שאת בשרו הוא עצמו אוכל; ובנוסף, בעוד שקרבן בעל מום עשוי לעיתים להתקבל כנדבה, הוא פסול לחלוטין כאשר מדובר בנדר מחייב [רד"ק, מלבי"ם]. זווית ייחודית נוספת מציעה שהערמומיות נובעת משימוש בתירוצים הלכתיים, לפיהם הנוכל טוען שיש לו בעדר רק זכרים שנקנו מנוכרים, הפסולים להקרבה מחשש שנעשתה בהם עבירה, ובכך הוא פוטר את עצמו כליל מהבאת קרבן כשר [אהבת יהונתן].
חומרת המעשה נובעת מהפגיעה הישירה בכבוד שמים. אילו היה המקריב עני באמת, הוא לא היה מואשם. אך מכיוון שיש בעדרו בעל חיים מובחר, הבאת קרבן פגום מעידה על תפיסה מעוותת שלפיה ה' אינו ראוי למיטב [אברבנאל]. על כך משיב האל: כִּי מֶלֶךְ גָּדוֹל אָנִי ווּשְׁמִי נוֹרָא בַגּוֹיִם. זוהי איוולת עבור עם ישראל לבזות את ה' כך, בשעה שאפילו אומות העולם עובדי האלילים יראים מפניו [מצודת דוד, רד"ק, אברבנאל]. גדולה זו היא גם הסיבה לכך שמישראל נדרשת שלמות מוחלטת בקרבן ללא כל מום, לעומת הגויים שמהם נפסל רק קרבן שחסר בו איבר [אהבת יהונתן]. בסופו של דבר, עונשו של אותו נוכל יהיה חמור, בהתאמה לגדולתו האינסופית של המלך שאותו ניסה לרמות [מלבי"ם].