האחריות על שלמות עבודת הקודש ויחסה הראוי של האומה אל ה' מונחת לפתחם של מנהיגי הרוח. כאשר העם שוגה ומביא קורבנות פגומים, האשמה המרכזית אינה מופנית אל ההמון, אלא אל אלו שתפקידם לכוון ולהדריך אותו.
המילה וְעַתָּה באה להדגיש כי הדברים נאמרים כעת ישירות אליהם [אבן עזרא]. רוב הפרשנים מסכימים כי אֲלֵיכֶם הַמִּצְוָה הַזֹּאת הַכֹּהֲנִים היא דרישה ואזהרה חמורה המופנית למשרתי המקדש, המחייבת אותם לנהוג בכבוד הראוי בעבודת הקודש [ביאור שטיינזלץ]. מהות הציווי היא האיסור המוחלט לקבל מידי העם ולהקריב על המזבח קורבנות כחושים, פגומים ומושחתים [רש"י, מצודת דוד].
הסיבה שהציווי והתוכחה מופנים דווקא אל הכהנים נובעת מתפקידם המעשי והחינוכי כאחד. מבחינה מעשית, הכהנים הם אלו שמקבלים פיזית את הקורבן מידי הבעלים, ולכן בכוחם ועל אחריותם למנוע את הבאתו של קורבן פסול [רד"ק]. מעבר לכך, מוטלת עליהם חובה להשגיח על העם, להזהיר אותו [מלבי"ם], ולהורות לו בבירור מה ראוי להקריב לפני ה' על פי חוקי התורה [רד"ק]. ההמון נחשב לחסר ידע מעמיק, ולכן לא ניתן לתלות בו את מלוא האשמה. על הכהנים היה ליישר את דרכו של העם, שכן אילו היו מסרבים בתוקף לקבל קורבנות פגומים, הבעלים היו נאלצים לתקן את מעשיהם ולהביא קורבנות ראויים כמצופה [אברבנאל].