העונש על חטא הבגידה ונישואי התערובת מתבטא בניתוק מוחלט של החוטא מהמשכיות פיזית ורוחנית בעם ישראל. ה' יכרית את זרעו של החוטא באופן שלא יישאר לו זכר, בין אם מדובר באדם פשוט, בתלמיד חכם או בכוהן.
המילים אֲשֶׁר יַעֲשֶׂנָּה מכוונות לעצם מעשה הבגידה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הביטוי המרכזי בפסוק, עֵר וְעֹנֶה, זכה לשתי גישות פרשניות עיקריות: הגישה הפיזית והגישה הרוחנית.
לפי הגישה הפיזית, הביטוי מתאר הכרתה מוחלטת של הזרע והמשפחה. המילה עֵר מייצגת את האדם החי, בניגוד למת המשול לישן. משמעות הקללה היא שלא יישאר בביתו של החוטא אדם חי שיוכל להתעורר ולענות למי שיקרא בפתח ביתו [רד"ק, אברבנאל, מלבי"ם]. פרשנים אחרים מסבירים שהביטוי מכוון לגדול וקטן, או לבן ולנכד, כך ששושלתו של החוטא תיגדע לחלוטין [אבן עזרא, רד"ק, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ].
מנגד, הגישה הרוחנית, הנשענת על דברי חז"ל, מפרשת את הביטוי בהקשר של לימוד תורה בבתי המדרש, הם אׇהֳלֵי יַעֲקֹב. לפי פירוש זה, החוטא לא יזכה לצאצאים תלמידי חכמים. המילה עֵר מתארת אדם חריף, כמו תלמיד המעורר את רבו בשאלות או חכם ששכלו ערני לחלוטין. המילה וְעֹנֶה מתייחסת לחכם המשיב על הספקות, או לחלופין לתלמיד שאמנם מתנמנם אך מסוגל לענות כשמעירים אותו [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם, רד"ק, אברבנאל].
החלק האחרון של הפסוק, וּמַגִּישׁ מִנְחָה, מתייחס להקרבת קורבנות. הפרשנים מסכימים כי חלק זה מכוון ספציפית לאיש כוהן שעשה את התועבה הזו. עונשו יהיה שלא יישאר לו בן שימשיך את דרכו ויקריב קורבנות לפני ה'. הסיבה לאזכור המיוחד של הכוהנים היא שבאותה תקופה, כפי שמתואר בספר עזרא, גם הם נכשלו בחטא של נשיאת נשים נוכריות [רד"ק, אברבנאל]. ילדיהם של כוהנים אלו ילכו אחר אימותיהם הנוכריות, ולא יהיה להם חלק בעבודת המקדש ובתורה [מלבי"ם].