הנביא מפנה תוכחה קשה כלפי הכהנים בני דורו, ומציג ניגוד מוחלט בין התנהגותם המושחתת לבין דמותו האידיאלית של הכהן ומורשתם של הכהנים הראשונים, ובראשם אהרן. במקום לשמש כמנהיגים רוחניים, הכהנים כשלו בייעודם באופן אישי וציבורי גם יחד.
ההידרדרות מתוארת בשלושה שלבים: תחילה, סַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ – לשון של הסרה ועזיבה [מצודת ציון]. הכהנים סטו מהדרך הראויה והמצופה ממשרתי ה', ונטשו את מורשת הכהנים הראשונים [רד"ק, מצודת דוד, אברבנאל]. סטייה זו מבטאת קודם כל את כישלונם האישי של הכהנים, בינם לבין עצמם [מלבי"ם].
מתוך הקלקול האישי נבעה הפגיעה בציבור: הִכְשַׁלְתֶּם רַבִּים בַּתּוֹרָה. הכהנים, שתפקידם להיות מורי התורה [אבן עזרא], הפכו למכשול עבור העם [מצודת ציון]. הפרשנים מסכימים כי מדובר בהיפוך גמור ממעשיו של אהרן הכהן: במקום להשיב את הרבים מעוון, הכהנים גרמו להם להיכשל בדיני התורה [רד"ק, מצודת דוד]. כישלון ציבורי זה נבע מכך שהכהנים נשאו פנים לעם, ולא הוכיחו אותם כאשר הביאו קורבנות גזולים או מושחתים [אבן עזרא, אברבנאל].
כתוצאה משני החטאים הללו, האישי והציבורי, שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי. הכהנים הפרו וביטלו [ביאור שטיינזלץ] את הברית שנכרתה עם שבט לוי לשרת את ה' ולכבדו [מצודת דוד]. מאחר שהברית התבססה מראש על אותם שני יסודות של שלמות אישית והדרכת העם [מלבי"ם], הרי שברגע שהכהנים ביזו את הברית מצדם, הופרה הברית גם מצדו של ה'. כעת, במקום להעניק להם חיים ושלום, ה' הופך אותם לנבזים ושפלים בעיני העם, שאינו מכבד את מי שנושא פנים בתורה ומועל בתפקידו [אברבנאל].