בזמן שהעם מבקש להקריב קורבנות ולרצות את ה', מתרחשת סביב המזבח סצנה טרגית. נשות ישראל העזובות מציפות את מקום הקודש בדמעותיהן, ובכך יוצרות חסם רוחני שאינו מאפשר לקורבנות להתקבל.
הנביא מאשים את העם באומרו וְזֹאת שֵׁנִית תַּעֲשׂוּ. הפרשנים נחלקו למה מתייחסת המילה "שנית", ומהו החטא הראשון שקדם לו. גישה אחת מסבירה כי החטא הראשון היה ביזוי המזבח על ידי הקרבת קורבנות בעלי מום וגזולים. החטא השני, המוזכר כאן, הוא ביזוי נוסף של המזבח בכך שהם גורמים לו להתכסות בדמעות העשוקים [אבן עזרא, רד"ק, מצודת דוד]. לעומת זאת, גישה אחרת רואה את שני החטאים בהקשר של נישואי התערובת. החטא הראשון היה עצם הנישואים לנכריות ופגיעה בקדושת העם, ואילו החטא ה"שני" והחמור יותר הוא העוול האישי שנעשה לנשותיהם הישראליות. הגברים נטשו את נשותיהם החוקיות, שהמראה שלהן נפגע בשל הרעב ותלאות הגלות, והפכו את הנכריות לגבירות הבית, בעוד שהישראליות נותרו עזובות כאלמנות חיות [רש"י, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ].
כתוצאה מכך, מעשי הגברים גורמים כַּסּוֹת דִּמְעָה (מלשון כיסוי [מצודת ציון]) של מזבח ה'. הנשים הפגועות מגיעות אל המזבח ובוכות על עלבונן. הן זועקות ודורשות לדעת במה חטאו, ואף מוכנות להיבדק כדי להוכיח את תומתן [רש"י]. הנביא מדגיש שמדובר בבְּכִי וַאֲנָקָה, כדי להבהיר שאלו אינן דמעות שעשויות לנבוע משמחה או צחוק, אלא דמעות של צער עמוק [מצודת דוד]. המילה וַאֲנָקָה מתארת אנחה של צער פנימי, גניחה של אדם שכואב בליבו [רש"י, מצודת ציון]. למעשה, הנשים הבוכות מוסרות דין לשמיים ותובעות את עלבונן ממש לפני המזבח [מלבי"ם].
התוצאה הישירה של העוול היא מֵאֵין עוֹד פְּנוֹת אֶל הַמִּנְחָה. המילה פְּנוֹת משמעותה להפנות את המבט או להסתובב [מצודת ציון]. ה' מודיע להם כי דמעות הנשים מעידות על רשעותם, ועל כן אין עוד שום זכות או הצדקה שיפנה אל המנחות שהם מקריבים [רד"ק, מצודת דוד]. המזבח המכוסה בדמעות אינו מאפשר לקורבן להתקבל [ביאור שטיינזלץ], ולכן ה' מסרב וְלָקַחַת רָצוֹן מִיֶּדְכֶם, כלומר אינו מוכן לקבל את מנחתם באופן שיהיה להם לרצון ולפיוס [רד"ק].