לאחר שהוכיח את העם על מעשיהם המושחתים, פונה הנביא לבקר את אמונותיהם המעוותות ומחשבות הכפירה שלהם, שהיו חמורות אף יותר ממעשיהם. העם התבונן במציאות שבה דרכם של הרשעים צלחה והם זכו לטובה, בעוד הצדיקים סבלו, ומתוך כך החלו להטיל ספק בקיומו של צדק אלוהי.
הנביא מאשים אותם באומרו הוֹגַעְתֶּם את ה', מילה שמשמעותה יגיעה ועייפות [מצודת ציון]. מאחר שה' אינו מתעייף, רוב הפרשנים מסבירים כי הכתוב מדבר כאן בלשון בני אדם, והכוונה היא שהעם מייגע את ה' בדבריו, או שה' לא יסבול עוד את התנהגותם [רש"י, רד"ק, אבן עזרא, מצודת דוד]. לעומת זאת, גישה אחרת גורסת כי העם עצמו הוא שייחס לה' חולשה, לאות וחוסר יכולת. לטענתם, ה' "התעייף" ולכן אינו מסוגל להשגיח על פרטי המעשים בעולם ולשפוט אותם [מלבי"ם, אברבנאל].
כאשר העם מיתמם ושואל בַּמָּה הוֹגָעְנוּ, הנביא משיב להם כי דברי הכפירה שלהם מתחלקים לשתי טענות אפשריות, הנובעות שתיהן מהצלחת הרשעים. הטענה הראשונה היא שכָּל עֹשֵׂה רָע טוֹב בְּעֵינֵי ה' וּבָהֶם הוּא חָפֵץ, כלומר שזהו רצונו [מצודת ציון]. לפי תפיסה זו, אם ה' משגיח על העולם ומעניק שפע לרשעים, המסקנה ההכרחית היא שהוא אוהב את מעשיהם הרעים ומעוניין בהם.
הטענה השנייה מציגה חלופה: אוֹ אַיֵּה אֱלֹהֵי הַמִּשְׁפָּט. אם המציאות אינה כזו וה' אכן שונא את הרע, מדוע הוא אינו מעניש את הרשעים? שאלתם הרטורית מובילה למסקנה שאין דין ואין דיין, שה' אינו משגיח על הנעשה בארץ, או שהוא נטש אותה לחלוטין ואין כל צדק בעולם [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ, אברבנאל]. על שאלתם הצינית "איה אלוהי המשפט", יש מי שמציין כי התשובה לכך תתברר בנבואות העתיד המופיעות בסוף הספר, אז יתגלה ה' ויעשה משפט צדק בארץ [אבן עזרא].