ה' מציב אזהרה חמורה המופנית אל הכהנים ואל העם, ומתנה את המשך השפע בהתנהגותם כלפי עבודת המקדש. הדרישה אִם־לֹא תִשְׁמְעוּ מתייחסת לאזהרה המפורשת של ה', בעוד שהתוספת וְאִם־לֹא תָשִׂימוּ עַל־לֵב נוגעת להבנה השכלית והפנימית הנדרשת מהם [מלבי"ם]. המטרה היא לָתֵת כָּבוֹד לִשְׁמִי, כלומר לחדול מחילול שם ה' שנעשה באמצעות הבאת קרבנות פגומים, עיוורים ופסחים, שאינם ראויים [מצודת דוד, צאינה וראינה]. האיום מופנה בָכֶם, והוא כולל הן את העם שמביא את הקרבנות והן את הכהנים שמקבלים אותם ומקריבים אותם [מצודת דוד, רד"ק].
אם העם והכהנים לא ישנו את דרכם, ה' מאיים: וְשִׁלַּחְתִּי בָכֶם אֶת־הַמְּאֵרָה וכן וְאָרוֹתִי. מילים אלו מבטאות קללה וחסרון [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. הפגיעה תהיה ממוקדת בביטול השפע הקיים, כאשר ה' יהפוך את הברכה עצמה לקללה [אבן עזרא]. באשר למשמעות המילים אֶת־בִּרְכוֹתֵיכֶם, הפרשנים מציגים שלושה כיוונים מרכזיים:
הגישה הראשונה מתייחסת לשפע החומרי והחקלאי, כגון יבול הדגן, התירוש והיצהר שהיו אמורים להתברך [רש"י, ביאור שטיינזלץ, צאינה וראינה]. הגישה השנייה רואה בכך התייחסות היסטורית לברכות ולהצלחות שה' העניק לעם מאז שנוסד ונבנה בית המקדש השני [מצודת דוד, רד"ק]. הגישה השלישית מפרשת זאת על ברכת כהנים עצמה; מכיוון שהכהנים מזלזלים בשם ה', הברכות שהם מברכים בהן את העם לאחר הקרבת הקרבנות ייהפכו לקללה [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
בסוף הפסוק חל מעבר חד מאיום עתידי למציאות קיימת במילים וְגַם אָרוֹתִיהָ. רוב הפרשנים מסכימים כי ה' מודיע שהקללה אינה רק תרחיש עתידי, אלא היא כבר החלה לפעול. המצוקות שהעם חווה כעת אינן מקריות, אלא תולדה של הזלזול המתמשך בעבודת הקרבנות. ה' מבהיר כי כבר קילל את הברכה משום שאינם שמים על לב, ואם ימשיכו לסרב לשמוע בקולו, הקללה הנוכחית רק תלך ותחמיר [מצודת דוד, רד"ק, אבן עזרא, צאינה וראינה]. יש המפרשים כי ה' מראש אינו תולה את הדבר בתנאי, שכן גלוי וידוע לפניו שהם לא ישמעו לאזהרה, ולכן הקללה חלה כבר מעתה [רש"י].