נבואת זעם חריפה וציורית מופנית כלפי אלו המבזים את עבודת המזבח. במקום לזכות בברכה ובהארת פנים, עבודתם הפגומה תמיט עליהם קללה כלכלית, חרפה פומבית וריחוק מוחלט מאת ה'.
העונש מתחלק לשני מישורים, כאשר הראשון פוגע בפרנסה: הִנְנִי גֹעֵר לָכֶם אֶת־הַזֶּרַע. פעולת הגערה מתפרשת כקללה, השחתה וזעקת נזיפה [מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. ה' ישחית את התבואה והזרעים כך שלא יצמחו [רש"י, אבן עזרא, צאינה וראינה]. עונש זה בא בעקבות זלזולם, וכפי שמציין [מלבי"ם], יש כאן ניגוד להבטחת הנביאים הקודמים, חגי וזכריה, שהבטיחו ברכה בתבואה עם תחילת בניין המקדש; כעת, משלא שמרו על קדושת הקורבנות כראוי, הברכה ניטלת. הרעב והמחסור שייווצרו יהוו מקור לבושה בפני הגויים סביב [רד"ק].
המישור השני של העונש הוא ביזיון אישי ורוחני עמוק: וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל־פְּנֵיכֶם פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם. רוב הפרשנים מסכימים כי וְזֵרִיתִי משמעו פיזור והשלכה, וכי פֶרֶשׁ הוא צואת הבהמות. המילה חַגֵּיכֶם אינה מתייחסת למועדים עצמם, אלא לקורבנות, שכן רוב הקורבנות מובאים בחגים [מצודת ציון, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם]. יש כאן ענישה של מידה כנגד מידה: כשם שהם ביזו את ה' בהבאת קורבנות פגומים, כך ה' ישתמש בחלק המאוס והנבזה ביותר של אותן בהמות כדי לבזות אותם חזרה [מצודת דוד, רד"ק, צאינה וראינה]. מאחר שהקורבנות פסולים, לא נותר מהם דבר מלבד הצואה והאפר שמושלכים על פניהם [מלבי"ם]. השלכת הפרש על הפנים מסמלת ריחוק מוחלט של ה' המסרב לראותם, ומהווה היפוך גמור להארת הפנים המובטחת בברכת כוהנים [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ].
סופו של הפסוק, וְנָשָׂא אֶתְכֶם אֵלָיו, זכה למספר פירושים שונים באשר לזהות הגורם הנושא ולאן הוא מוביל. גישה מרכזית סבורה כי העוון עצמו הוא שיישא ויוביל אותם אל עבר הביזיון והחרפה הזו [מצודת דוד, רד"ק, צאינה וראינה]. מנגד, [רש"י] מפרש שפרש הבהמות הוא שיישא אותם אליו, כך שהם יהפכו לנבזים ומאוסים כמותו. [מלבי"ם] מציע פירוש לשוני שונה, ולפיו המילה וְנָשָׂא היא מלשון שריפה והעלאת עשן, כלומר הם יכלו ויישרפו עד שיהיו דומים לאפר ולפרש. לעומת זאת, [אבן עזרא] ו-[ביאור שטיינזלץ] מפרשים כי "הנושא" הוא אויב חיצוני, אשר יישא וישליך אותם מעל פני ה' בביזיון.