הייעוד המרכזי של הכהן אינו מסתכם רק בעבודת המקדש, אלא בתפקידו כמורה דרך רוחני וכחוליה המקשרת בין ה' לעם ישראל. כאשר הכהן הולך בדרך ישרה, הוא משפיע על העם ומרבה את הישרים שבו [אבן עזרא]. רוב הפרשנים מסכימים כי פסוק זה מציג את הסטנדרט הראוי והמצופה מכל כהן באשר הוא, כממשיך דרכם של אהרן ופנחס [אברבנאל, מצודת דוד, רד"ק].
על המילים שפתי כהן ישמרו דעת מסבירים הפרשנים כי חובתו של הכהן היא להשגיח, לקיים ולשמור את דעת ה' והמצוות [רש"י, ביאור שטיינזלץ, רד"ק], כדי שיוכל להורות את הדרך הישרה לעם [מצודת דוד]. משום כך נאמר ותורה יבקשו מפיהו, שכן סמכות ההוראה נמסרה היסטורית לשבט לוי, ולכן טבעי וראוי שישראל יפנו אל הכהן כדי ללמוד תורה [רש"י, רד"ק, צאינה וראינה].
חלוקה מעניינת בין שני חלקי המשפט מציע המלבי"ם, המבחין בין סוגי החכמה שהכהן מעביר. לשיטתו, דעת מתייחסת לתובנות שהכהן חקר והסיק בעצמו באמצעות שכלו והגיונו בידיעה ברורה, ואותן הוא מבטא בשפתיו. לעומת זאת, תורה היא המסורת הכתובה והמועברת מדור לדור, ואותה העם מבקש לקבל ישירות מפיו.
בסוף הפסוק הכהן מכונה מלאך. הפרשנים מסכימים כי משמעות המילה כאן היא שליח [מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, ישנם שני כיוונים מרכזיים להבנת אופי השליחות:
הגישה הראשונה מדגישה את תפקידו של הכהן כמתווך בין ה' לבין ישראל, שנועד לאצור בלבו את התורה ולהורות את דברי ה' לעם [מצודת דוד, אבן עזרא, אברבנאל, מלבי"ם].
הגישה השנייה לוקחת את הדימוי צעד קדימה ומשווה את הכהן למלאכי השרת ממש. כשם שהמלאכים משרתים לפני הקדוש ברוך הוא, כך הכהן משרת את ה' ונכנס לפני ולפנים אל תוך המקדש, מקום שלאדם רגיל אין רשות להיכנס אליו [רש"י, צאינה וראינה].
מעמדו הרם של הכהן כמלאך ה' כרוך באחריות כבדה. התנאי לכך שהעם ילמד ממנו הוא התאמתו לתפקיד, וכפי שמובא בדברי חז"ל: רק אם הכהן אכן דומה במעשיו למלאך ה' צבאות, ראוי לבקש תורה מפיו, אך אם אינו נוהג כך, אין לבקש ממנו תורה [אברבנאל].