הברית האלוהית מוצגת כהסכם דו-סטרי של מחויבות הדדית: מצד אחד ה' מעניק ברכה, קיום ושלווה, ומנגד נדרשת מהאדם תגובה של יראת רוממות, ענווה ושפלות רוח.
הפרשנים נחלקו למי מופנית הברית המוזכרת בפסוק. הגישה המרכזית רואה בכך התייחסות לשבט לוי ולכהנים, ובפרט לאהרן הכהן ולפנחס נכדו [רד"ק, ביאור שטיינזלץ, צאינה וראינה]. בעקבות קנאותו של פנחס, ה' כרת עמו "ברית שלום" והבטיח לו ולזרעו כהונת עולם. לעומת זאת, יש המפרשים את הפסוק בדרך אלגורית על תלמידי החכמים שבאמצעות לימוד התורה, השוכנת אצלם, הם מביאים חיים ושלום לעולם [אדרת אליהו].
ההבטחה לחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם מתפרשת בכמה אופנים. יש המסבירים כי מדובר בהבטחה לאריכות ימים יוצאת דופן, שכן פנחס זכה לחיות למעלה משלוש מאות שנה [רד"ק, צאינה וראינה], וכן להבטחה שזרעו ימשיך לחיות ויתקיים [רש"י]. ברכות אלו תלויות בכך שהכהנים ישמרו באדיקות על תפקידם [ביאור שטיינזלץ]. גישה שונה מציעה כי החיים והשלום אינם ניתנים לכהן עצמו, אלא לעם ישראל כולו בזכות הקורבנות שהכהן מקריב עבורם [אבן עזרא]. בראי הפירוש האלגורי, התורה עצמה היא מקור החיים והשלום, שכן היא מונעת נזק וגזל ומשרה נועם בעולם [אדרת אליהו].
המילים וָאֶתְּנֵם־לוֹ מוֹרָא מתארות את הצד השני של הברית. רוב הפרשנים מסבירים כי ה' העניק לכהן את החיים והשלום בזכות היראה שהייתה בלבו, או במטרה שיקבל את הברכות מתוך יראת שמיים, וכך אכן עשה [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, פירוש אחר גורס כי ה' נתן לכהן את ההנהגה על עם ישראל כדי שהעם יירא מפניו, בעוד הכהן עצמו ירא את ה' [אבן עזרא]. גישה נוספת מפרשת כי המילה מתייחסת לנתינת המצוות, החוקים ותורת הכהנים [אבן עזרא, רד"ק]. לפי הפירוש האלגורי, ה' נתן לתלמיד החכם כבוד כך שהבריות ייראו מפניו, אך למרות זאת דעתו אינה זוחה עליו והוא נכנע וירא את ה' [אדרת אליהו].
הפסוק כופל את לשונות הפחד, וַיִּירָאֵנִי לצד נִחַת, כדי לחזק את עוצמת היראה [מצודת דוד, אבן עזרא]. הפרשנים מסבירים כי המילה נִחַת נגזרת מהשורש ח.ת.ת, ומשמעותה פחד עמוק, חרדה, שבירת הלב והכנעה מוחלטת מפני ה' [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון, רד"ק, אבן עזרא]. יש המבחינים בין שני המושגים: בעוד המילה וַיִּירָאֵנִי מכוונת ליראת הרוממות הנובעת מהכרת גדולת ה', המילה נִחַת מבטאת פחד מפני עונש ושבר [מלבי"ם].
בפירוש ייחודי על המילים וּמִפְּנֵי שְׁמִי נִחַת הוּא, מוסבר כי תלמיד החכם לומד ענווה משמו של ה'. כשם שה' ציווה למחות את שמו הקדוש על המים כדי להטיל שלום בין איש לאשתו, כך גם תלמיד החכם "ניחת" – משפיל ומכניע את עצמו ומוותר על כבודו האישי – למען הרבות שלום בעולם [אדרת אליהו].