מלאכי, פרק ב׳, פסוק י״ז

מתוך התבוננות בהצלחת הרשעים, העם החל להטיל ספק בצדק האלוהי, והנביא מאשים אותם כי הוֹגַעְתֶּם את ה' בְּדִבְרֵיכֶם. משמעות הדבר היא שהם עייפו את סבלנותו של ה', או לחלופין, שהם עצמם ייחסו לו עייפות וחוסר יכולת להשגיח על העולם. כשהעם מיתמם ושואל וַאֲמַרְתֶּם בַּמָּה הוֹגָעְנוּ, משיב הנביא כי דבריהם מתחלקים לשתי טענות כפירה: האחת היא שכׇּל עֹשֵׂה רָע טוֹב בְּעֵינֵי ה' וּבָהֶם הוּא חָפֵץ, כלומר שה' אוהב את מעשי הרשעים ולכן מעניק להם שפע. הטענה השנייה היא אוֹ אַיֵּה אֱלֹהֵי הַמִּשְׁפָּט, שאלה רטורית שמשמעותה כי אם ה' שונא רע ואינו מעניש את הרשעים, הרי שאין דין, אין דיין והוא נטש את הארץ לחלוטין.