בעוד שאומות העולם מכבדות את שמו של ה', בני ישראל עושים את ההפך הגמור ומחללים את קדושתו. חילול זה אינו מתבטא רק במעשים, אלא בזלזול גלוי כלפי המזבח, המכונה כאן "שולחן ה'", וכלפי הקורבנות הקרבים עליו. התוכחה מופנית בעיקרה כלפי הכהנים משרתי המזבח, אך יש הסבורים כי בשלב זה היא מתרחבת ומאשימה גם את הבעלים, פשוטי העם, המביאים קורבנות פגומים [אברבנאל].
הזלזול בא לידי ביטוי באמירה שֻׁלְחַן אֲדֹנָי מְגֹאָל הוּא. המילה מְגֹאָל מתפרשת כמלוכלך, מתועב או נבזה. הסיבה לתחושת התיעוב של העם והכהנים כלפי המזבח נובעת מכך שנזרקים עליו דם וחלבים, דברים שנפש האדם סולדת מהם באופן טבעי [מצודת דוד, צאינה וראינה, אברבנאל]. עקב יחס זה, הם מרשים לעצמם להקריב קורבנות בעלי מומים.
בהמשך, הפסוק מתאר את יחסם אל הקורבנות במילים וְנִיבוֹ נִבְזֶה אׇכְלֽוֹ. המילה אׇכְלֽוֹ משמעה מאכלו, אך לגבי ביאור המילה וְנִיבוֹ קיימת מחלוקת בין הפרשנים.
גישה אחת מפרשת את המילה מלשון דיבור ואמירה, בדומה לביטוי "ניב שפתיים". לפי פירוש זה, הדיבור השגור והרגיל בפי הכהנים או העם הוא שמאכל המזבח בזוי ומאוס [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון, רד"ק, אברבנאל].
לעומת זאת, גישה שנייה מפרשת את המילה מלשון תנובה, פרי או לחם. כשם שלשדה יש פרי, כך ה"פרי" של המזבח הוא הקורבן המונח עליו [אבן עזרא, רד"ק, ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם].
חלק מן הפרשנים רואים בכפילות הפסוק חזרה על אותו רעיון במילים שונות לשם הדגשה [מצודת דוד, אבן עזרא]. אולם, יש המחלקים את הפסוק לשני שלבים של זלזול: החלק הראשון, שֻׁלְחַן אֲדֹנָי מְגֹאָל הוּא, מתייחס למה שמוקרב ונשרף ישירות על המזבח לשם ה', כמו הדם והחלב, שאותם הם רואים כמלוכלכים. החלק השני, וְנִיבוֹ נִבְזֶה אׇכְלֽוֹ, מתייחס ל"תנובה" של המזבח, כלומר לבשר הקודש המיועד לאכילת הכהנים והבעלים, שגם אותו הם מבזים ורואים בו מאכל פחות ערך [מלבי"ם].