ההכרה חובקת העולם בגדולת הבורא חוצה גבולות ותרבויות, ודווקא היא משמשת ככלי תוכחה נוקב כלפי אלו שזכו להתגלות ישירה אך זלזלו בה. הביטוי מִמִּזְרַח־שֶׁמֶשׁ וְעַד־מְבוֹאוֹ מתייחס למרחב שבין מקום זריחת השמש למקום שקיעתה, כאשר המילה מְבוֹאוֹ משמעותה שקיעה. גבולות אלו מייצגים את כלל העולם המיושב, המשתרע ממזרח למערב [רד"ק, אבן עזרא]. המילים מֻקְטָר מֻגָּשׁ מבטאות פעולות של הקטרת קטורת והגשת קרבנות [מצודת ציון].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאף על פי שאומות העולם עובדות אלילים וגרמי שמים, כולן מודות בכך שה' הוא הסיבה הראשונה והעליונה לכל, מעין "אלוהי האלוהים". הכרה זו נובעת מהתבוננות אנושית שכלית בטבע; עצם הראייה של תנועת השמש העוצמתית והקבועה ממזרח למערב בכל יום, מוכיחה לאומות את קיומו של מניע ראשון השולט בבריאה [אברבנאל, אהבת יהונתן].
עם זאת, האומות טועות בתפיסתן התיאולוגית. מכיוון שלא זכו לאור התורה והנבואה, הן סבורות שה' רומם ונישא מכדי להשגיח ישירות על העולם התחתון, ולכן מסר את ההנהגה לידי משרתיו – הכוכבים והמזלות. לפיכך, עבודת האלילים שלהן נועדה למעשה לרצות את המתווכים הללו, מתוך מחשבה שכך הן מכבדות את הסיבה הראשונה [מצודת דוד, מלבי"ם, רד"ק, צאינה וראינה]. בהקשר זה, המילים מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי מוסברות בכך שהאומות מקטירות קטורת לכל כוח או מזל שהן חושבות שהוא קרוב ומוגש אל ה' [מלבי"ם]. מאחר שכוונתן הסופית היא לכבודו של האל העליון, הן מקפידות להקריב מִנְחָה טְהוֹרָה – קרבנות נקיים, מכובדים ונטולי מומים, כפי הבנתן [מצודת דוד, אבן עזרא, אברבנאל].
תמונת מצב עולמית זו מהווה את ליבת התוכחה כלפי הכוהנים בישראל. הנביא מציג ניגוד חריף: הגויים, שפועלים רק מתוך חקירה שכלית וללא ציווי ישיר, מכבדים את ה' ומקריבים לו את המיטב. לעומתם, הכוהנים, שקיבלו את התורה ויודעים את רצון ה', מבזים את שמו ומגישים על מזבחו לחם מגואל וקרבנות פגומים וחולים [אבן עזרא, אברבנאל]. יש המוסיפים כי הכתוב מציג מצב היפותטי: אילו ה' היה מצווה את הגויים כפי שציווה את ישראל, הם היו מגישים מנחה טהורה באמת, בניגוד לזלזול שמפגינים הכוהנים [רד"ק, אבן עזרא].
מנגד, קיימות גישות פרשניות נוספות השופכות אור שונה על הכתוב. גישה אחת רואה בפסוק ייעוד היסטורי לתקופת בית המקדש השני, אז יכירו אומות העולם בגדולת ה' וישלחו מרחבי תבל קרבנות ודורונות למלך הגדול בירושלים [אהבת יהונתן].
גישה אחרת, המבוססת על מסורת חז"ל, מוציאה את הפסוק מהקשרו הפשטני ומפרשת אותו על עם ישראל דווקא, למרות השימוש המפורש במילה "בגויים". לפי פירוש זה, ה"מנחה הטהורה" המוגשת בכל מקום אינה מתייחסת לעבודת האומות, אלא מסמלת את תפילותיהם של ישראל המפוזרים בגלות, או את תלמידי החכמים העוסקים בהלכות עבודת המקדש בכל מקום בו הם נמצאים. פעולות רוחניות אלו נחשבות לפני ה' כהקרבת קרבן טהור של ממש, והן מקדשות את שמו בעולם [רש"י, אברבנאל].