יצא לכם פעם להסתכל על השמש שזורחת בבוקר ושוקעת בערב, ולחשוב כמה העולם שלנו גדול ומופלא? הנביא מספר לנו שגם אנשים מארצות רחוקות מאוד, שחיים מִמִּזְרַח־שֶׁמֶשׁ וְעַד־מְבוֹאוֹ, כלומר מהקצה המזרחי של העולם שבו השמש זורחת ועד הקצה המערבי שבו היא שוקעת, מביטים בטבע ומבינים שיש בורא אחד גדול וחזק שיצר את הכל.
האנשים האלה אמנם טועים בדרך שלהם. הם לא קיבלו את התורה, והם חושבים שה' הוא כל כך גבוה ומכובד, עד שהוא השאיר את ניהול העולם למשרתים שלו כמו הכוכבים, ולכן הם מתפללים אליהם. אבל בתוך הלב שלהם, הם בעצם רוצים לכבד את ה' הגדול. לכן, כשהם מביאים מתנות, כל דבר שהוא מֻקְטָר מֻגָּשׁ, כלומר קטורת או קרבן שהם מגישים, הם מקפידים שהוא יהיה מִנְחָה טְהוֹרָה. הם בוחרים את המתנה הכי נקייה, יפה ומכובדת שיש להם, בלי שום פגם.
למה הנביא מספר לנו את זה? כדי להעביר מסר חשוב לכוהנים שעבדו בבית המקדש. הנביא אומר להם: תראו את עמי העולם. הם לא קיבלו ציווי מפורש, אבל הם מבינים מעצמם שצריך לכבד את ה' ולהביא לו את הדבר הכי טוב שיש. לעומת זאת אתם, הכוהנים, שקיבלתם את התורה ויודעים בדיוק מה ה' מבקש, מזלזלים ומביאים למזבח קרבנות חולים ופגומים. הדברים האלו מזכירים לנו כמה חשוב שדווקא אנחנו, שיודעים מה ה' רוצה מאיתנו, נשתדל תמיד לתת את הכי טוב שלנו.