הנביא מוכיח את העם והכוהנים על יחסם המזלזל והצבוע כלפי עבודת הקורבנות, וחושף את הפער שבין הצהרותיהם כלפי חוץ לבין הפגמים החמורים שבמנחותיהם.
המילה מַתְּלָאָה מבטאת עייפות, יגיעה וקושי [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], ויש הסבורים כי היא קיצור של המילים "מה תלאה" [אבן עזרא]. הפרשנים נחלקו לגבי כוונת העם באמירה וַאֲמַרְתֶּם הִנֵּה מַתְּלָאָה. גישה אחת מסבירה שהעם מתרץ את הבאת הקורבנות הדלים והכחושים בעוניים ובקשיי החיים, בטענה שאין ביכולתם להשיג בהמות מובחרות [רש"י, צאינה וראינה, אבן עזרא]. לעומת זאת, גישה שנייה רואה בכך מצג שווא ותרמית: מביאי הקורבן מעמידים פנים שהם עייפים ומתקשים לשאת את הבהמה על כתפיהם מרוב שהיא כבדה ושמנה, בעוד שבפועל מדובר בבהמה רזה ופגומה [רד"ק, מצודת דוד, אברבנאל, מלבי"ם]. גישה ייחודית נוספת דורשת את המילה מלשון "אמתלא", ומתארת תרמית של הכוהנים אשר התירו לעניים להביא בהמות בעלות מום, רק כדי לפסול אותן במקדש ולאלץ אותם לקנות מנחת עני, ובכך להרוויח על חשבונם [אהבת יהונתן].
הביטוי וְהִפַּחְתֶּם אוֹתוֹ זוכה גם הוא למספר כיווני פרשנות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה נגזרת מ"מפח נפש", כלומר גרימת צער ואכזבה. על פי המסורת, המילה אוֹתוֹ היא אחד מתיקוני הסופרים במקרא, והכוונה המקורית היא "אותי", כלומר במעשיכם אתם גורמים צער ועלבון לה' ולשולחנו [רש"י, מנחת שי, מצודת ציון, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ]. לחלופין, הצער נגרם לבעלים המקוריים של הבהמה שנגזלה [רד"ק].
כיוון פרשני אחר קושר את המילה לנשיפת רוח. יש המסבירים כי העם היה נופח אוויר מתחת לעור הבהמה הכחושה כדי שתיראה שמנה לעין [מלבי"ם, אברבנאל]. מנגד, יש שפירשו זאת כהגזמה לעגנית: הבהמה כה רזה וקלה, עד שניתן להעיף אותה בנשיפת פה קלה, בניגוד גמור לטענתם שהיא כבדה [מצודת דוד, רד"ק]. פירושים נוספים רואים במילה ביטוי של זלזול, כגון השלכת הקורבן ארצה בביזיון [רד"ק], או התייחסות אליו כאל דבר חסר ערך הדומה לפיח [אבן עזרא].
הכתוב ממשיך ומתאר את חומרת המעשים: וַהֲבֵאתֶם גָּזוּל וְאֶת הַפִּסֵּחַ וְאֶת הַחוֹלֶה. העם אינו מסתפק בהבאת בהמות כחושות, אלא מביא קורבנות הפסולים להקרבה מעיקרם בשל מומים פיזיים, או גרוע מכך, קורבנות גזולים שהם בבחינת מצווה הבאה בעבירה. על כך מוסיף הנביא: וַהֲבֵאתֶם אֶת הַמִּנְחָה. העם מביא יחד עם הבהמה הפסולה גם מנחת נסכים, מתוך מחשבה מוטעית שהמנחה התקינה תכפר על הפגמים שבגוף הקורבן ותהפוך אותו לרצוי לפני ה' [מלבי"ם, אברבנאל]. על כך משיב ה' בתמיהה נחרצת, האם ייתכן שיקבל מנחה כזו מידם ברצון.