קרה לכם פעם שרציתם להכין מתנה לאדם שאתם מאוד אוהבים ומכבדים? בטח השתדלתם לבחור את הדבר הכי טוב, שלם ויפה שיש לכם. הנביא מלאכי מספר לנו על תקופה שבה העם והכוהנים זלזלו מאוד במתנות שלהם לה', כלומר בקורבנות שהביאו לבית המקדש.
כשהם היו מביאים את הקורבן, הם היו אומרים מַתְּלָאָה, שזו מילה שמתארת עייפות וקושי. הם היו עושים הצגה ומתנהגים כאילו קשה להם מאוד לסחוב את הבהמה על הכתפיים מרוב שהיא כבדה ושמנה, אבל האמת היא שהם הביאו בהמה רזה ופגומה. על ידי ההתנהגות הזו הם גרמו לה' צער ועלבון, וזה בדיוק הפירוש של המילים וְהִפַּחְתֶּם אוֹתוֹ, שמשמעותן לגרום למפח נפש ולאכזבה.
במקום להביא את הקורבן המובחר ביותר, הכתוב מתאר שהם הביאו גָּזוּל וְאֶת הַפִּסֵּחַ וְאֶת הַחוֹלֶה. כלומר, הם הביאו בהמות שלקחו מאנשים אחרים בלי רשות, או בהמות צולעות וחולות שבכלל אסור להקריב. כדי לנסות לכסות על המעשה הלא טוב שלהם, הם חשבו על תכנית. הכתוב אומר וַהֲבֵאתֶם אֶת הַמִּנְחָה, כלומר יחד עם הבהמה הפסולה הם הביאו גם מנחה טובה ותקינה. הם חשבו בטעות שאם הם יוסיפו מנחה יפה, זה יכפר על הפגמים של הבהמה וה' ישמח לקבל את הקורבן. אבל ה' פונה אליהם ושואל: האם באמת נראה לכם הגיוני שאתנהג כאילו הכל בסדר ואקבל מכם מתנה כזו בשמחה?