התמודדות היסטורית ואמונית עמוקה מתגלה במפגש שבין חורבנה של אדום לבין תגובתה כלפיו. אדום מסרבת להכיר בכך שמפלתה היא עונש אלוהי, ומפגינה יהירות וביטחון עצמי ביכולתה להשתקם, אך ניצבת מול גזירה אלוהית מוחלטת ונצחית המונעת את תקומתה.
תחילה לביאור המילים: המילה רֻשַּׁשְׁנוּ מקורה בשורש ר.ו.ש, ומשמעותה ירדנו לעוני, נהרסנו ודולדלנו [אבן עזרא, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. המילה גְּבוּל מתפרשת כמחוז או ארץ, והמילה זָעַם פירושה כעס [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
בפירוש טענתה של אדום, כִּי־תֹאמַר אֱדוֹם רֻשַּׁשְׁנוּ וְנָשׁוּב וְנִבְנֶה חֳרָב֔וֹת, עולות במקורות שלוש גישות מרכזיות:
הגישה הראשונה מציגה כפירה בהשגחה האלוהית. אדום טוענת שחורבנה אינו נובע משנאת ה' או מעונש מכוון, אלא ממקרה, ממזל רע או מחוקיות הטבע. לכן, הם בטוחים שכאשר גלגל המזל יתהפך לטובתם, הם ישובו ויבנו את הריסותיהם ללא קושי [מצודת דוד, מלבי"ם, אברבנאל, אהבת יהונתן].
הגישה השנייה רואה בדברי אדום התרברבות המבוססת על ביזת ישראל. לפי פירוש זה, אדום מודה שבעבר הייתה אומה ענייה, אך כעת, משהתעשרה מביזת ירושלים החרבה, היא מתכננת להשתמש בשלל זה כדי לבנות מחדש את עריה [רש"י, צאינה וראינה].
גישה שלישית מסבירה שאדום מביטה על ישראל, וסבורה שכשם שישראל הצליחו לשוב ולבנות את חורבותיהם, כך גם היא תוכל לעשות זאת [רד"ק].
על אשליה זו מגיבה הנבואה בתקיפות: כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת הֵמָּה יִבְנוּ וַאֲנִי אֶהֱרוֹס. ה' מבהיר כי גם אם לפי חוקי הטבע והמזל אדום אמורה להצליח ולהשתקם, הוא יתערב באופן פעיל ויהרוס את בניינה. הרס זה נועד להוכיח לעין כל את גבורתו ואת השגחתו הישירה, ולהראות שחורבנה אינו מקרי אלא נובע מהחלטה אלוהית [מלבי"ם, אהבת יהונתן, אברבנאל].
כתוצאה מחורבן מתמשך זה, תיווצר הכרה עולמית במצבה של אדום: וְקָרְאוּ לָהֶם גְּבוּל רִשְׁעָה וְהָעָם אֲשֶׁר־זָעַם ה' עַד־עוֹלָם. כל העמים יכירו בכך שארצם של האדומים תישאר מקוללת לעד בשל רשעתם, והריסותיהם יהוו עדות נצחית לכך [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, אברבנאל].
הפרשנים מסבירים כי זעם ה' הנצחי כלפי אדום נובע מאכזריותם ההיסטורית. בעוד שה' ציווה על ישראל שלא לתעב את אדום משום קרבת המשפחה ההיסטורית בין יעקב לעשיו, האדומים נהגו בהפך הגמור – הם בגדו באחיהם, הרעו לישראל בכל הזדמנות, ושמחו לאידם בעת חורבן ירושלים. בשל כך, ארצם הפכה למעון של רוע המנוגד לקדושה, והם נידונו לשממון ולזעם אלוהי שלא יסור לעולם [רד"ק, צאינה וראינה, מלבי"ם].