מלאכי, פרק א׳, פסוק א׳

נבואת תוכחה זו, המוגדרת כמַשָּׂא, היא דיבור נבואי המועבר אל העם או מסר קשה וכבד עקב חטאי הדור, אשר הופקד בידי הנביא עוד במעמד הר סיני. דְבַר־יְהֹוָה מופנה כאן אֶל־יִשְׂרָאֵל, והכוונה היא לשבי ציון מיהודה ובנימין בתקופת בית המקדש השני, במטרה להוכיחם על רפיון רוחני ומוסרי שכלל נישואין לנכריות, חילול שבת, קורבנות פגומים וגזל. המסר נשלח בְּיַד מַלְאָכִי, אחרון הנביאים, אשר זהותו נתונה לפרשנות: יש המזהים אותו עם עזרא הסופר שדמה במעלתו למלאך, ואחרים סבורים כי זהו שמו או כינויו של נביא ייחודי שהיה שלוחו האמיתי של ה' בתקופה שבה פסקה הנבואה.