מלאכי, פרק א׳, פסוק ב׳

ה' מצהיר על אהבתו לעם ישראל באומרו אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר ה', אך העם תוהה וַאֲמַרְתֶּם בַּמָּה אֲהַבְתָּנוּ, מתוך רצון להבין כיצד אהבה זו מתבטאת במציאות והאם היא ניתנה להם בזכות עצמם או רק בזכות אבותיהם. בתשובתו הֲלוֹא אָח עֵשָׂו לְיַעֲקֹב, ה' מסביר כי מכיוון שהשניים היו תאומים בעלי ייחוס משפחתי זהה, עצם הבחירה הבלעדית ביעקב מעידה על אהבה עצמאית כלפיו שאינה תלויה רק בזכות האבות. המילים נְאֻם ה' מדגישות שאהבה זו נקבעה עוד בטרם לידתם, כשה' יצר את יעקב כבעל מהות רוחנית הראויה לאהבתו, בניגוד לעשיו הגשמי. ההבטחה וָאֹהַב אֶת יַעֲקֹב ניכרת בפועל בכך שה' העניק לישראל ארץ חמדה בעוד שעשיו גורש לאזור שומם, וכן בכך שה' תומך תמיד בעמו ומבטיח את נצחיותו במאבק ההיסטורי מול צאצאי עשיו.