נחום, פרק ב׳, פסוק ב׳

כוח צבאי הרסני המפזר ומנפץ את אויביו עָלָה מֵפִיץ עַל־פָּנַיִךְ כדי להחריב את העיר נינוה, ולכן מלכה נקרא לשמור על ערי המבצר שלו נָצוֹר מְצוּרָה, להציב צופים בדרכים צַפֵּה־דֶרֶךְ ולגייס את כל כוחו הפיזי לקראת הקרב חַזֵּק מָתְנַיִם אַמֵּץ כֹּחַ מְאֹד. לעומת זאת, ייתכן כי זוהי בשורת נחמה לתושבי יהודה על כך שהאויב האשורי הסתלק מן העולם, וכעת הם יכולים לשוב בבטחה לעריהם, להביט לדרכים בתקווה לראות שהסכנה חלפה, ולהתחזק בביטחון בה'. מנגד, קיימת הבנה הרואה בכך אזהרה לעם ישראל מפני אויב חדש, נבוכדנצר מלך בבל, שעתיד לעלות עליהם לאחר החרבת אשור. במצב זה, ההתבוננות בדרך רומזת להליכה לגלות, והקריאה להתחזק דורשת מהם לאגור תעצומות גוף ונפש כדי לשרוד את הצרות והשבי.