נחום, פרק ב׳, פסוק ט׳

מאז ימי קדם, מִימֵי הִיא, וְנִינְוֵה נהנתה משלווה ועושר הנאגרים בתוכה כִבְרֵכַת מַיִם שקטה, אף שיש המפרשים זאת כפשוטו כעיר שהוצפה תדיר במים. מציאות זו נשברת בפתאומיות כאשר תושבי העיר וחייליה בורחים בבהלה, וְהֵמָּה נָסִים, בין היתר משום שסביבת מגוריהם הלחה והמוצפת החלישה את אומץ ליבם מול האויב. בעיצומה של המנוסה נשמעות קריאות עִמְדוּ עֲמֹדוּ, בין אם אלו שרי העיר המנסים לעצור את צבאם, ובין אם אלו דווקא האויבים המבטיחים לתושבים שלא יפגעו בהם. אולם החרדה כה עמוקה עד שאיש אינו מסובב את פניו כדי להקשיב, וְאֵין מַפְנֶה, וכולם ממשיכים במנוסתם העיוורת גם כאשר אין רודף.