לאחר תקופה של חורבן וסבל, עומד העם בפני תמורה דרמטית במצבו. הנביא מציג חזון שבו המעמד הלאומי עובר שינוי עמוק, אך משמעותה של תמורה זו נתונה במחלוקת קוטבית.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בנבואת נחמה. ה׳ משיב את גְּאוֹן העם, כלומר את רוממותו וממשלתו, למצב של תפארת כפי שהיה בימי קדם [רש"י, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. המילה שָׁב מתפרשת בהקשר זה גם במשמעות של מנוחה, השקט ומרגוע מן האויבים [רד"ק, מצודת ציון, מצודת דוד]. מנגד, מוצגת גישה הפוכה לחלוטין הסוברת כי אין זו נבואת נחמה כלל, אלא נבואת זעם. לפי פירוש זה, כשם שה׳ שבר בעבר את גאון מלכות ישראל, כך הוא "ישוב" וישבור את גאון יהודה וירושלים, וישווה את מצבם למצבה העגום של מלכות ישראל בגלות ובחורבן [אברבנאל].
ההקבלה בפסוק בין יַעֲקֹב ליִשְׂרָאֵל זוכה למספר התייחסויות. יש שרואים בשמות אלו זהות מוחלטת המכוונת לירושלים וארץ יהודה [רד"ק]. אחרים רואים בכך תיאור של תהליך: השם "יעקב" מייצג את העם במצבו החלש והגולה, ואילו "ישראל" מסמל את העם כשהוא שורר, חזק וגובר על יריביו [ביאור שטיינזלץ]. לחלופין, ההבחנה היא היסטורית: "יעקב" הם עשרת השבטים שגלו, ו"ישראל" הוא שבט יהודה הנכבד יותר שלא גלה באותה עת, וכעת ה׳ מאפשר לגולים לשוב ולהשוות את מעמדם לזה של יהודה [מלבי"ם].
חלקו השני של הפסוק משתמש בדימוי חקלאי מעולם הכרמים. המילה בְקָקוּם או בֹּקְקִים מבטאת ריקון, שוד וביזה, והיא משמשת לתיאור גפן שהריקו אותה מפירותיה [רש"י, רד"ק, מצודת ציון]. וּזְמֹרֵיהֶם הם ענפי הגפן ונטיעותיה [מצודת ציון, אבן עזרא].
הפרשנים מסכימים כי הדימוי מתאר את האויבים שרוקנו את ישראל מכל טוב, ולא הסתפקו בשוד הפירות אלא השחיתו גם את ענפי הגפן עצמם. כלומר, הם החריבו את העם ומנעו ממנו את היכולת להשתקם ולשאת פרי מחדש [רד"ק, ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם]. עם זאת, פירוש ייחודי מציע כי הריקון וההשחתה אינם מוסבים על ישראל, אלא מתארים את הכשדים שרוקנו והשחיתו את גיבורי אשור, ודווקא בשל מפלתה של אשור יכול כעת עם ישראל לשבת במנוחה ללא פחד [מצודת דוד].