עם נפילתה המוחלטת של האימפריה האשורית, מובעת פליאה פואטית מפי הנביא והעמים השומעים על חורבנה. העיר העצומה נינוה, שהטילה את אימתה על כל רחבי העולם העתיק, נעלמה כלא הייתה, והותירה אחריה רק שאלת תמיהה וקינה על מקום הימצאה. הנביא משתמש במשל ציורי של מאורת אריות כדי לתאר את תפארתה, אכזריותה ועוצמתה הצבאית של העיר בעבר.
הפרשנים מסכימים כי הפסוק נאמר כקינה או כפליאה של הגויים על חורבן נינוה. העיר מתוארת בתור מְעוֹן אֲרָיוֹת, כלומר משכן ומדור של מלכים אדירים, שרים גיבורים ואנשי מלחמה חזקים ששלטו באכזריות כחיות טרף. בפסוק מוזכרים מספר שמות נרדפים למשפחת האריות, המייצגים את המדרג השלטוני: האַרְיֵה הוא האריה הבוגר והגדול, הלָבִיא היא נקבת האריה, הכְּפִרִים הם האריות הצעירים, והגּוּר הוא האריה הקטן ביותר.
על פי הגישה המרכזית, המילים אֲשֶׁר הָלַךְ אַרְיֵה לָבִיא שָׁם מתארות את אופן פעולתה של האימפריה. המלך, המלכה וגיבורי החיל היו יוצאים מנינוה אל קצות העולם כדי לכבוש, לשלול שלל ולטרוף טרף. בזמן יציאתם למסעות המלחמה, הם היו מותירים מאחור בעיר את בניהם הקטנים ושרי המלוכה הצעירים, המשולים לגּוּר אַרְיֵה.
הביטוי וְאֵין מַחֲרִיד מדגיש את תחושת הביטחון המוחלטת ששררה בנינוה; העיר הייתה כה מוגנת ומטילת אימה, עד שהמלכים יכלו להשאיר שם את ילדיהם בבטחה רבה מבלי לחשוש שאיש יעז לתקוף או להפחיד אותם. מנגד, יש המפרשים כי המילים מתארות את תחושת הביטחון של האריה הבוגר עצמו, שהרגיש בטוח מספיק להביא את גוריו אל אותו מקום משכן [ביאור שטיינזלץ]. מתוך כך, הקינה מתמקדת באופן ספציפי בארמון המלך שחרב, ומדגישה את הניגוד החד בין הביטחון המוחלט שבו חיו בעבר המלך, המלכה וילדיהם, לבין חורבנם המוחלט בהווה [מלבי"ם].