קריאה דרמטית מופנית אל צבאות האויב הכשדים הפורצים אל העיר נינוה, המעודדת אותם לשלול את אוצרותיה העצומים. הנביא קורא, או מתאר את החיילים הקוראים זה לזה: בֹּזּוּ כֶסֶף בֹּזּוּ זָהָב [רש"י, רד"ק, מצודת דוד]. הפרשנים מסכימים כי הקריאה מדגישה את גודל השלל, שכן וְאֵין קֵצֶה, כלומר אין סוף ואין גבול, לַתְּכוּנָה. מילה זו מתפרשת כהון העצום והאוצרות שהכינו ואגרו אנשי נינוה [אבן עזרא, מצודת ציון, מלבי"ם]. גישה נוספת מקשרת את המילה לשורש של ספירה וחישוב, ומסבירה כי מדובר באוצרות שכן כסף וזהב הנשמרים באוצר ניתנים בחשבון [רש"י].
בביאור סופו של הפסוק, כָּבֹד מִכֹּל כְּלִי חֶמְדָּה, מתפצלים המפרשים לשלושה כיוונים מרכזיים, הסובבים סביב משמעות המילה כָּבֹד:
הגישה הראשונה מפרשת את המילה כפועל ציווי, בדומה למילים "זכור" או "שמור". לפי פירוש זה, המשמעות היא מלשון טיאוט וגריפה (כמו הביטוי "לכבד את הבית"), והנביא קורא לבוזזים לגרף ולרוקן את העיר מכל כלי יקר [רש"י, רד"ק, מצודת דוד].
הגישה השנייה מבינה את המילה כפשוטה, כשם עצם המתאר את איכות השלל. כלומר, הפורצים ימצאו בעיר כלים מפוארים ועושר רב, היקרים יותר מכל חפץ חמדה שבעולם [רד"ק, שטיינזלץ].
הגישה השלישית מציעה קריאה רעיונית שונה, ולפיה המילה מתייחסת לכבוד הניצחון במלחמה. על פי גישה זו, כבוד הניצחון יקר וחשוב יותר מכל שלל חומרי [מצודת דוד]. הרחבה לכיוון זה מציגה את הפסוק כדיאלוג: בעוד הנביא קורא לחיילים לקחת את הכסף והזהב שאין להם קץ, המנצחים משיבים לו כי באו למלחמה לשם התהילה ולא לשם הביזה, ולכן כבוד הניצחון עצמו גדול ויקר בעיניהם מכל כלי חמדה [מלבי"ם].